נרדמתי וספרתי כבשים.
כבשים רגילות שכאלו עוד אף אחד לא ראה.
השדה היה רחב שוליים, צבע הדשא הירקרק מטבעו התערבל עם שחור
ואפור ויצר מעין עיסה בוצית.
כשאתה רגיל אפילו מזג האוויר לא מתאמץ בשבילך. כאילו קם בבוקר,
מולל את הסיגריה, זרק על עצמו את הבגדים הראשונים שראו עיניו
(מן הסתם חולצה אפורה ומכנסיי שלושת-רבעי שחורים) ויצא אל
העולם.
כל צמרן כבר נגזם ונערם, והן היו צחורות כשלג, ללא שום כתם
שחור של יחוס.
הן נראו לא אמיתיות, האמת. הכל נראה לא אמיתי, בלתי אפשרי.
הן הסתדרו בשורה...על הסדר שמרו חזירים ורדרדים, שזנבותיהם
המסולסלים והקטנטנים מתבדרים משום מה ברוח החלושה, שהשליטו סדר
בעזרת צווחות מקפיאות דם.
בקצה השני של השדה ניצבה מכונה. גדולה, רעש מחריש אוזניים של
צירופים מתכתיים נישא מעל האוויר הקר לכל כנפות השדה הפתוח
והשומם.
אחת אחרי השניה הלכו ובאו הכבשים אל עבר המשחטה. להב המתכת
שקצהו המשונן נצנץ באור יקרות בהשתקפות לא טבעית, עשה את שלו.
ככל שקרב התור לסופו החלו הכבשים מנסות להתפזר לכל עבר במטרה
לברוח מן הגורל המצפה להם.
אי אפשר.
מי שניסה לברוח נורה.
מי שנורה כבר לא יברח.
לאט לאט הלכו ונעלמו הכבשים.
חלף הכבש השישה עשר, וגם הכבש השמונים ותשעה, וגם זה האלף
ומאה.
עיניי הלכו ונעצמו, הרגשתי שראשי מצא את המקום הטוב ביותר על
הכרית ושמיכת הפוך החמימה נסכה עליי מעטה של הגנה ושלווה.
הן המשיכו לעבור, אחת אחרי השניה, בדרך אל הלהב המשוננת,
כשברקע צווחות האימה. והיריות. ובוהק היריות. ושדה הקליעים
הריקים החרוש לרגלי החזירים.
הכבשים המשיכו ללכת, אחת אחרי השניה, לאט לאט כמעט ונעלמו כל
הכבשים, הלכו וגוועו הרעשים, ויכולתי לבסוף לעצום את עיניי
ולהרדם.
בוקר של אביב, וושינגטון. |