אני בן שלושים ושלוש ויושב באוטו
יפה ורגיש כמו קוזו אוקמוטו
אני עומד ברמזור ומחטט באף
והזמן שהוקצב לי כבר מזמן חלף

אף אחת עלי יותר לא מסתכלת
והזין שלי קשה בערך כמו נזלת
אני רוצה הכול ומסתפק בשארית
ועדיף להינמס בתוך מיכל גופרית

כל יום שעובר נראה כמו אתמול
ולא חשוב אם קמתי על ימין או שמאל
והזמן לא מרחם עלי ובורח
ואני מודד ת'כרס, מתבאס וגונח

ואני כל היום חושב שאני צריך עזרה
מהעירייה, מגן דוד או אולי המשטרה
ואני שבוז ומסכן ואין לי עוד כוחות
והסבתות והדודות כל היום עלי בוכות

ואני מרגיש כל יום שאוזלת היכולת
לקום מוקדם בבוקר וללכת למכולת
ולחזור מהעבודה ולהסתכל על הקיר
ולהרגיש, בדרך כלל, כמו אחמד מקהיר

כמעט שלוש שנים שאני כבר לא צחקתי
ואת הדמות שלך בראש עדיין לא מחקתי
ואני חי על קילו פרוזאק וזה לא עוזר
וכשגם זה כבר ימאס לי יש תמיד כדור אחר

כי יש לי כאן עניין עם מאנייקית מוצהרת
שרואה אותי ברחוב ופתאום  היא לא זוכרת
וברור  גם לך שאת רק גורמת לי לנזק
אבל המוסר שלך, ילדה, מריח לי כמו נמק

אז כך אני יושב בבית עם פיצה באנשובי
מרוב הכעסים שלי על עצמי נהייתי זומבי
אני יושב ביום שישי ורואה טברנה
והראש שלי כואב ויש לי גם מיגרנה

במוצאי שבת אני תמיד הולך לרקוד
ואחר כך כל היום אין לי כח לעבוד
אני חושב כל פעם מחדש "אולי הפעם"
ואז כל השבוע אני לא מוצא ת'טעם

ואולי צריך לגמור עם זה - ואני לא צוחק
כי המצב הזה אותי פשוט שוחק
גם ככה החיים שלי הם לא עניין גדול
ולפרוש יותר מוקדם יהיה פשוט יותר בזול

ואני אומלל ומוזנח ושבוז לאללה
וסופר את הימים עד שאגיע למעלה
ואני נראה ומרגיש כמו איזה פליט
ולא מסוגל אפילו להחליט אם להחליט

אז כך אני עומד לי ומחכה ברמזור
ולמרות שהוא אדום לפחות הוא קרן אור
ומכיוון שהוא האור היחיד שלי בחיים
מצידי שיישאר כך עד אלפיים ותשעים

למה כבר יש לי למהר בבית
כל הטוב שבחיים שלי יותר קטן מזית
לפחות אצלי באוטו יש מזגן
וגם ככה  אני לא רוצה בכלל לצאת מכאן

ביום שלישי הבא אני יוצא למילואים
זה בדיוק מה שחסר לי אם להיות גלויים
יהיה לי שפע זמן לחשוב עליה בשמירות
ובלילה, באוהל, עם כל הנחירות

אבל מצד שני, אני כבר לא יודע
אם מתוך הנסיכה הזאת יצאה צפרדע
אולי מתוך כל זה שאני אוכל פה קש
יבוא היום יצא ממני  בן אדם חדש.