אני הולך בשביל לא מוכר
מחזיק את המנורה שדלקה כל חיי,
מנורה שהאירה את ליבי בבדידותי
ואני מביט בך ומוצא את השביל הנסתר
נסתר ממני אך מגיע ללבך.

אני מביט בך שאת ישנה,
מחבק אותך במיטות שאינן שלנו
במקומות זרים שהם הכול לאותו רגע,
הם הבדידות, התשוקה האהבה.
האהבה שמתחילה אם ערב ומסתיימת אם בוקר

   אני הולך לאהוב, לאהוב אותך
   ברגעים המשותפים שאנחנו יחדיו
   ברגעים הבודדים שאיננו נראים
   ורק צלצול הטלפון מאחד אותנו
   בשעת לילה למול המיטה למול השמירה.

אני הוא שהביט בך שבכיתי בזרועותיי,
אני הוא שחיבקתי אותך שעשינו אהבה.
אני הוא שראיתי אותך צוחקת
אני הוא שחבקתי אותך רגע לפני שנרדמנו
אני הוא זה שהיה ונשאר.

   אני הולך לאהוב, לאהוב אותך
   ברגעים המשותפים שאנחנו יחדיו
   ברגעים הבודדים שאיננו נראים
   ורק צלצול הטלפון מאחד אותנו
   בשעת לילה למול המיטה למול השמירה.

אני הוא שבוכה שאת אינך רואה,
אני הוא הכואב כאשר איני לצידך.
אני הוא המאושר שמבחין והודעתיך,
אני הוא המנחם שמנגב את דמעותיך וכאבך
אני הוא האהוב שעדיין לא לקח את לבך.