התעוררתי מאוחר מדי. השמש כבר הייתה באמצע השמיים, אך אורה
כמעט לא נכנס מהחלון מפאת הזוהמה שעל הזכוכית. קפצתי מהמיטה
הלא נוחה, מקלל את עצמי על שהארכתי לישון. הייתי אמור להיות
עכשיו כבר באמצע הדרך לעיר הבאה. התלבשתי במהירות, מקפיד
להיראות מכובד, ואת שאר חפציי דחפתי לתרמילי. את מה שהרווחתי
מעסקיי כאן קשרתי בשקיק בד למותניי. עכברוש יצא מתחת המיטה
וסייר בחדרון הפונדק בחיפוש אחר שאריות מזון. יצור נתעב. שלפתי
את סכיני וחייכתי לעצמי. הוא לא יראה את זה מגיע. פיתיתי אותו
עם חתיכת גבינה צהובה, שקרן שמש שפגעה בה גרמה לה להיראות
כפיסת זהב, וחיכיתי לשעת כושר. העכברוש ניגש והחל לנגוס
מהגבינה. זרקתי את הסכין. פגיעה בול. היצור העלוב פרכס עוד כמה
שניות ומת. שלפתי את סכיני מגבו, ניקיתי אותה מהדם והחזרתיה
לנדן. זה יילמד אותו לקח לא להתפתות עוד לחתיכות גבינה, צחקתי
בלבי.
תליתי את תרמילי על כתפי ויצאתי, שמח לעזוב את החדר העלוב ההוא
לתמיד. עד עכשיו עברתי מפונדק עלוב אחד למשנהו, אבל לא עוד.
אתמול עסקיי היו פוריים במיוחד, ובעיירה הבאה אוכל להרשות
לעצמי חדר ברמה גבוהה יותר.
ירדתי במדרגות. הפונדק היה אפלולי וכמעט לא ניתן היה לראות את
אור הנרות ומנורות השמן שדלקו מסביב. החדר היה מאוכלס בתתי אדם
מכוערים וגסים. חלקם היו שיכורים. חלקם סתם צעקו. באחת הפינות
פרצה תגרה. שתיים שלוש מלצריות הסתובבו בין הסועדים, מגישות
להם את ארוחת הצוהריים המוקדמת ובירות, ושומרות על אחוריהן
מצביטות. תכננתי רק לקחת צידה לדרך, אך ריחות ומראות המאכלים
עוררו את תאבוני. התיישבתי והנחתי את תרמילי מוגן מגנבים בין
רגליי והזמנתי ארוחה שלמה. אני זקוק לכוח. אם אני רוצה להגיע
לעיירה הבאה עד רדת החשכה, יהיה עליי לצעוד מהר וללא הפסקות כל
הדרך. בזמן שאכלתי, נכנס לפונדק גבר צעיר ורזה עם בגדים
מרופטים. ראיתי אותו אתמול, הוא היה סתם סייס פשוט.
"שמעתם?" הכריז, "היהלום של גברת גורסקי נגנב אתמול!"
הוא היה נרעש ודיבר בקול חזק מכפי שציפיתי שיהיה לגבר רזה
כמוהו.
גברת גורסקי הייתה אחת מהאלמנות העשירות של העיר ואחת מהטיפשות
שבהן. לכבוד עשר שנים לפטירת בעלה היא החליטה להציג לראווה
בפני כל מי שרוצה לראות את היהלום שהוא קנה לה לנישואיהם.
האנשים בפונדק פנו אל הסייס בהפתעה, הפסיקו את עיסוקיהם
ומריבותיהם, הזמינו אותו לשבת וקנו לו בירה. הם התאגדו סביבו
וביקשו שימשיך בסיפורו. אני נשארתי במקומי, אוכל את ארוחתי
כאילו אין אני נמצא שם בכלל אך נטיתי אוזן לשמוע את כל אשר
יאמרו.
"מתי זה קרה? יודעים מי עשה זאת? תפסו את הגנב?" השאלות הגיעו
מכל הכיוונים.
"בין עשר בלילה לשש בוקר." אמר הבחור.
"ואתה מספר לנו רק עכשיו?"
"הייתי אצל מפקד המשמר, הוא חקר אותי כל הבוקר." ענה הצעיר
בטון מתנצל.
"זה היה נגנב במוקדם או במאוחר." אמר מישהו, "זה טמטום להשאיר
יהלום יקר בתצוגה ללא שמירה. זה פשוט קורא לגנבים."
גיחכתי בלי שאף אחד יראה. גם אני חשבתי כך אתמול כשראיתי זאת.
"האלמנה טוענת שזו הנערה המשרתת שגנבה. שירה." אמר הסייס.
"את הילדה הזו תמיד עניין רק הכסף." מלמל מישהו.
"זה לא נכון!" כעס הבחור הרזה.
"זו לא היא." הצטרפה בעלת הפונדק לשיחה, "היא יותר מדי חכמה
בשביל לעשות דבר מטופש כזה."
"כשמעורב כסף, כל אחד יכול לאבד את ההיגיון והזהירות."
"האם יש הוכחות נגדה?" שאל מישהו אחר.
"כן." נאנח הבחור הרזה, "אומרים שהיא נעלמה. לקחה את היהלום,
קצת אוכל וברחה מוקדם בבוקר." קלטתי בדיבורו עצב וחוסר אמון.
קשה היה לו להאמין שהנערה עשתה זאת, והיה ברור שהוא עצוב שהיא
עזבה. בוודאי היה ביניהם משהו.
הצצתי לעברו. הוא הסתכל אלי מזווית עינו והסיט את מבטו מיד
כשעיניו נפגשו עם עיניי. מבטו נראה כועס וממורמר. כאילו התבייש
על שהבנתי את צפונות לבו.
"פשוט לא יאומן!" אמר מישהו, "הרי רק לפני חודש בערך היא..."
"אני יודע." קטע אותו הנער הסייס בחוסר סבלנות. ניכר היה שאינו
מעוניין להיזכר בעוד מאורעות הקשורים לנערה אותה הוא אוהב
שעזבה אותו ונעלמה.
עובר אורח נכנס לפונדק והתלונן על מזג האוויר המעונן. מישהו
ענה לו שזה עדיף משמש מסנוורת של אמצע הקיץ. אמירה שגרמה
לוויכוח סוער וערני, והרעש שעשו האנשים התגבר ומילא את הפונדק.
סיימתי לאכול, קמתי וניגשתי לדלפק. זרקתי כמה מטבעות זהב בשביל
החדר, האוכל וצידה לדרך, ויצאתי החוצה.
הרחוב המה באנשים פשוטים, רוכלים, סוסים ומה לא שהתרוצצו הלוך
ושוב ומיהרו לעיסוקיהם. כל האזור היה מטונף, מדיף ריח רע
ואפלולי מחמת העננים הרבים שהסתירו את השמש. מקצה הרחוב הגיחה
כרכרה מפוארת. היה מוזר לראות כרכרה כזו באזור זה של העיר,
וכנראה שאני לא הייתי היחיד שעניין זה הפתיע אותו. הכרכרה
נאלצה לעצור, והרכב צעק על העוברים ושבים שיפנו לו דרך. זה יצר
אנדרלמוסיה גדולה יותר מכיוון שרוב האנשים לא ידעו לאן לזוז.
האנשים נדחקו ונדחפו זה בזה בפראות, ואני החזקתי את תרמילי ואת
ארנקי קרוב יותר לגופי כדי שכייסים לא ינצלו את המצב ויגנבו
ממני. כאשר הצליחה הכרכרה להגיע קרוב לכיכר היא נעצרה, ומתוכה
יצא כרוז.
"עשרת אלפים מטבעות זהב!" צעק, "למי שיסגיר לשלטונות את שירה,
גנבת היהלום!" הוא הדביק דף שעליו מוסבר הכל, וחזר לכרכרה
שניסתה להמשיך לנסוע. שוב דחיפות והמולה ברברית. כל אותו הזמן
לא יכולתי לזוז ממקומי. התעצבנתי. אם לא אצא מן העיר בקרוב
אאלץ לבלות את הלילה ביער. התחלתי לדחוף את האנשים ולפלס לי
דרך לעבר שער העיר. כשעברתי ליד המודעה שהכרוז הדביק על הקיר,
עצרתי לרגע ובחנתי אותה.
היה כתוב שם הפרס על ראשה של הצעירה והיה שם גם ציור של פניה.
עכשיו זיהיתי אותה. ראיתי אותה אתמול בביתה של האלמנה. היא
פתחה את הדלת לאורחים ודאגה שהכיבוד והשתייה לא ייגמרו.
פניתי לשער העיר, מסתכל ביתר תשומת לב לפניהן של נשים צעירות
שעברו באזור, משתעשע ברעיון שדווקא אני יהיה האדם שיתפוס
ויסגיר אותה. אך תיארתי לעצמי שהילדה חכמה מכדי להסתובב
ברחובות כשכל העיר רודפת אחריה.
על יד השער הייתה התקהלות עצומה שעיכבה אותי עוד כשעה. השומרים
בדקו כל אדם שנכנס או יצא כדי לוודא שהמבוקשת לא תתחמק.
טיפשים. היא בוודאי מסתתרת בעיר או מכירה פתח בריחה בחומה. הם
לעולם לא ימצאו אותה. לבסוף הגיע תורי. השומרים שאלו אותי לשמי
ועיסוקי.
"אני סוחר. בחפצי אומנות ותכשיטים." עניתי.
הם פשפשו בתרמילי. "היכן סחורתך?"
"היה לי אתמול יום מצוין. מכרתי הכל."
"היית בבית האלמנה בזמן שהותך כאן?"
"בוודאי. לא רציתי לפספס הזדמנות לראות יהלום גדול כל כך. זה
היה אתמול בסביבות שש בערב. מזל שהספקתי לראות אותו לפני
שנגנב, הא?!" צחקתי. הם שאלו אותי עוד כמה שאלות טיפשיות ואחר
אישרו לי לצאת.
סוף כל סוף. השמש כבר החלה לשקוע. נשפתי בתסכול. אין סיכוי
שכבר אגיע הלילה לעיירה הקרובה. צעדתי בשביל העובר ביער.
הדמדומים נעשו שם אפילו יותר חשוכים בגלל צללי העצים. ירד
הלילה אז סטיתי ומצאתי פינה נוחה לשינה. שתיתי ואכלתי חלק
מהצידה שהייתה לי, ונשענתי על עץ. שמתי את תרמילי מתחת לראשי
ככרית ועצמתי את עיניי.
התעוררתי לשמע צעדים זהירים שהתקרבו אלי. עשיתי את עצמי ישן.
כן, התקרב מי שלא תהיה, הכנס ישר למלכודת, חשבתי לעצמי. הרגשתי
את שולי גלימתי זזים. כפי שחשבתי, הוא הולך ישר לארנק. התקרב,
עוד טיפה, קראתי לו במחשבותיי וגיחכתי בלבי. הוא לא רואה מה
מצפה לו! הוא לעולם לא יתפתה יותר לכסף לאחר שאסיים אתו. ברגע
שהרגשתי את ארנקי נפתח, סבבתי במהירות ותפסתי בפרק ידו של
הגנב. מיד משכתי, הפלתי אותו אל הארץ, וכרעתי מעליו. נשמעה
צעקה חנוקה בקול גבוה, נשי. בידי האחת הזזתי שערות שחורות
ארוכות מפני השבוי שלי, וגיליתי פני נערה. הייתה זו הגנבת
המבוקשת. איזה מזל מעולה. יכולתי כבר להרגיש את ארנקי כבד
מעשרת אלפים מטבעות זהב נוספים. פניה נראו מפוחדים וידה הפנויה
הכתה בי חלשות בניסיון מר להשתחרר מאחיזתי. מכותיה הנשיות לא
הכאיבו לי, רק הטרידו. תפסתי את ידה, והעברתי אותה אל מעל
לראשה, שם החזקתי בידי האחת את שתי ידיה.
השחר החל לעלות, ובעזרת קרני האור החיוורים שחדרו את עצי היער
יכולתי לבחון את שבויתי.
"מנסה לגנוב ממני, הא?!" אמרתי.
"חיפשתי אוכל." שיקרה.
"בארנק שלי?!" תפסתי אותה בשקר. ברור שתשקר, כל גנב שנתפס
ישקר.
היא מלמלה בשקט איזו התנצלות מבולבלת.
"ברור שאת מצטערת, הרי נתפסת." קראתי בתרועת ניצחון, "מיד
תגידי לי שזה היה ניסיון הגנבה הראשון שלך, ושלא תעשי זאת יותר
לעולם."
היא השתתקה והרכינה את מבטה. כנראה הבינה שאני חכם יותר ממנה.
ערכתי עליה חיפוש, והיא נעה בחוסר נוחות והתנשמה בפחד. שמלתה
שהתרוממה מהנפילה, חשפה את רגלה עד לברכה. עורה היה רך וחלק
למגע. היא התנשמה מהר יותר, החווירה והצמידה את רגליה זו אל
זו. היא פוחדת שאאנוס אותה, אבל אינה זועקת. אם תצעק, יתפסו
אותה. אוכל לאנסה כאן ביער ולעשות לה ככל העולה בנפשי, והיא לא
תוכל להתלונן עלי. חייה וגופה נתונים לשליטתי הבלעדית. כוח כזה
נותן הרגשה עילאית.
שיחקתי עם פחדיה, מקרב את ידי באיטיות לעבר איבריה האינטימיים,
וכשהיא עוצרת את נשימתה ואת עיניה, אני עובר למקום אחר. לאחר
זמן מה זה הפסיק להיות משעשע ונעשיתי רעב. קשרתי את ידיה
והושבתי אותה שעונה על עץ. הוצאתי מתרמילי אוכל, ואכלתי בתאבון
מולה. היא תקעה בי מבט חודר לכמה רגעים ואז השפילה את ראשה
ובהתה באדמה.
לא מיהרתי לסיים לאכול. היה לי את כל הזמן שבעולם. הילדה הזו
תביא לי עשרת אלפים מטבעות זהב. לעיתים רחוקות מאוד אני מצליח
להרוויח סכום דומה. העיירה הבאה יכולה לחכות. הכנסתי את שאריות
האוכל לתרמילי, קמתי והקמתי את הנערה. דחפתי אותה לעבר השביל
החוזר לעיר. היא פנתה אלי בתחינה שלא אסגיר אותה.
"מותק," אמרתי לה, "בשביל עשרת אלפים מטבעות זהב גם ההורים שלך
היו מסגירים אותך."
היא הסתכלה עלי במבט מעורב של כעס, תיעוב וייאוש, והחלה ללכת
לאיטה בשביל. מתנגדת רק לדחיפותיי המזרזות אותה מעת לעת. באמצע
הדרך היא עשתה ניסיון עלוב לברוח, אבל לאחר שמשכתי בשערה
ואיימתי על צווארה בסכיני שאת הכסף אקבל גם אם אביא להם גופה,
היא נשברה סופית ויותר לא ניסתה לברוח.
השומרים בשער העיר לא עיכבו את כניסתנו, וצעדתי הישר למשכנו של
מפקד המשמר. כשנכנסתי בחיוך ניצחון, גורר את הנערה אחרי, קמו
לקראתי מספר אנשים במדים עם מבט מופתע על פניהם.
"הבאתי לכם את מי שחיפשתם." קראתי בצהלה, "איפה הכסף?"
מפקד המשמר התקרב אלי. "כל הכבוד." בירך אותי, "איפה מצאת
אותה?"
"ביער. היא ניסתה לגנוב את כספי המורווח ביושר."
"הבנתי. והיהלום?!"
"לא עליה. בוודאי החביאה אותו." עניתי.
המפקד הנהן, הורה לאחד מאנשיו להביא את הזהב המובטח, ולהכניסה
לתא כלא.
"חכו! זו לא אני." זעקה כאשר קרבו אליה שני שומרים.
"בטח שלא," צחקתי בקול רם, "כל גנב הוא חף מפשע, נכון?!"
"המפקד, אתה חייב להקשיב לי," התחננה בקול רם ובטוח, "האיש
שגנב את היהלום של גברת גורסקי זה הוא." היא הצביעה עלי. כמה
מבטים הופנו אלי, ואני ניסיתי לשמור על קור רוח. "התעוררתי
באמצע הלילה מרעש בלתי מוכר, הלכתי בשקט וראיתי אותו לוקח את
היהלום ובורח. אם הייתי מנסה להעיר את השומרים הוא כבר היה
נעלם, ולכן עקבתי אחריו עד היער. כשחשבתי שהוא ישן, ניסיתי
לקחת ממנו את היהלום, אך הוא תפס אותי."
כל המבטים הופנו אלי.
"הבלים." אמרתי, "המצאות של גנבת חסרת תקנה."
"היכן היית, אם כן, באותו לילה?" שאל מפקד המשמר.
"ישנתי, כמובן. כמו שכל אדם נורמלי עושה בלילה."
"שקרן." אמרה הנערה, "היהלום צריך להיות עדיין עליו."
"אם אתה חף מפשע כפי שאתה אומר, לא תהיה לך בעיה שנחפש בחפציך,
נכון?" אמר מפקד המשמר, ולפני שהספקתי להגיב הייתי עם הפנים
לקיר וערכו עלי חיפוש.
"המפקד..." אחד השומרים הוציא את היהלום הגנוב מארנקי והראה
למפקד המשמר.
הרמאית הקטנה! רתחתי מכעס. היא עבדה עלי מהרגע הראשון.
"קחו אותו." אמר המפקד. ושלושה שומרים תפסו בידיי ומשכו אותי
לכיוון תאי הכלא.
"לא! זו היא! היא השתילה את היהלום אצלי!" זעקתי, "אני ישנתי.
אני ישנתי!"
"ספר לשופט." מלמל מפקד המשמר.
הנערה עמדה בצד והביטה בי במבט מתנשא.
רציתי לחנוק אותה בו במקום. "שקרנית! רמאית! זונה!" צרחתי
לעברה בכעס ונאבקתי בשומרים.
היא נרעדה. מפקד המשמר ניגש אליה.
"אני מצטער שפקפקנו ביושרך." אמר בקול רם מול כל שאר השומרים.
"זה בסדר. אני מבינה. מילאת את חובתך." ענתה.
"עוד כמה רגעים תקבלי את הזהב המגיע לך."
"תודה."
הסתכלתי עליה בשנאה יוקדת.
בפתח נכנס הסייס הרזה. "הו, הנה את." הוא ניגש אליה וליפף את
ידיו סביב גופה, נישק את צווארה והביט בי בחיוך מתגרה. מיד
לאחר מכן השומרים העבירו אותי בדלת שנסגרה מאחוריי.
הם משכו אותי לאורך מסדרון לא ארוך וכמה מדרגות, זרקו אותי
לצינוק קטן וסגרו את הדלת הכבדה החוסמת כל קרן אור.
"מעניין," שמעתי מבחוץ את אחד השומרים אומר לחברו, "זו הפעם
השלישית בחודשיים האחרונים שהיא גורמת לפושעים להיכנס מרצונם
לתחנת המשמר."
"עוד פעם- פעמיים, והיא תוכל לקנות בית משלה עם נערות
משרתות."
הקולות התרחקו.