אתמול הייתי בים,
בים השקט בים הרגוע,
וישר שהגעתי הייתה לי הרגשה טובה,
הרגשה של חופש,
הרגשה של זיכרון.
הרגשה מדהימה,
שגורמת לכל הצרות להתגמד בבת אחת,
אבל מצד שני גורמת לי לחשוב,
לחשוב על כל כך הרבה דברים,
גם עלייך.
בזמן האחרון ראיתי אותך הרבה
התגעגעתי,
זה לא שאני אוהבת אותך,
אבל פשוט הרגשת הגעגוע מכה בי שנית.
חיפשתי אותך כל כך,
לא בגלל שאני רוצה להיות איתך,
לא בגלל שאני עדיין מרגישה אלייך רגשות,
אלא רק בשביל לראות אותך,
מין תחושה מוזרה שלא עוברת,
וכנראה לא תעבור,
תחושה שגורמת לי לרצות לראות את הפנים שלך,
תחושה שמושכת אותי להתסכל כל הזמן,
האם אתה פה?!
ואתמול בים חשבתי על הרבה דברים
עליך ועליו,
על שניכם.
וכמה טוב לי איתו,
ואולי אם עכשיו היינו מדברים
אני ואתה,
היית אומר לי כמה שזה לא נכון.
כמה שזה לא מוסרי,
ואולי בכלל לא הייתי מכירה אותו.
אולי זה טוב אולי זה רע.
אבל אתמול בים, זה היה שונה,
אתמול בים כשרשמתי את השם שלך בחול,
הסתכלתי וחשבתי כמה זמן עבר,
כמה זמן יעבור,
ואז השאלות בראשיי בקשר לקשר שלנו חזרו...
והתחלתי לחשוב האם ולמה ומה?!?
אבל כעבור דקה
כשהסתכלתי למטה,
השם שלך כבר לא היה,
הגלים מחקו את השם לגמרי,
נשאר רק סימן קטן.
הסתכלתי על הסימן וחשבתי,
שלא הגלים הם אלה שמוחקים את השם אלא אני,
שהגיע הזמן להפסיק לחיות בעבר.
ואותו סימן קטן,
אותו סימן קטן שתמיד יישאר לי בלב
אין לי מה לעשות השלמתי עם זה,
כי קשה לשכוח אהבה ראשונה,
וקשה לשכוח מישהו כמוך,
ומתישהו בזמן הקצת יותר רחוק,
אני אסתכל עלייך וידע שהגלים מחקו אותך לגמריי,
אבל בינתיים הגלים הגיעו כבר לחוף,
והשם שלך נשאר בתור סימן קטן
בחוף הים.