אתם זוכרים את ההרגשה, עוד מזמן כשהיינו ילדים קטנים, תמימים,
שידענו איך לשמוח באמת.
כשהיינו מקבלים איזה גלידה או ממתק שנורא רצינו באותו הרגע, או
איזה צעצוע של דמות פופלארית מהטלויזיה,
היינו האנשים עם האחוז הכי גבוה של אושר, הגרף היה צומח עד
לשמיים הקפיץ את החיוך מלטה, מבפנים, חיוך תמים ואמיתי,
שמחה וכיף שהיו תופסים טרמפ על כל השטויות הקטנות של הילדות.
ואם הייתה לנו הפתעה או מתנה גדולה בעטיפה צבעונית ומבריקה, עם
סרטים
ורודים שהיו מודבקים בצדדים, נוצצת לי בעיניים, רק לכבודי, זה
היה כבר שיא האושר, הארה עולמית בעוצמה שלא תתואר. לא היה
בנאדם יותר מאושר ממני כשידעתי שמחכה לי מתנה גדולה, יושבת לה
על השולחן שלי, או במקרה אחר כלואה באיזה חנות צעצועים, בודדה,
מתה שאני אבוא לקחת אותה לבית האמיתי, כל כך רוצה את האהבה
והמסירות שלי. ונאמנה רק לי.
הייתי קמה בבוקר, מסתכלת עליה, כל כך נוצצת, מבריקה, חלקה, כל
כך מפתה, הייתי מתאפקת כל כך חזק (אל תשכחו שלהתאפק בגיל הזה
זה בעיה של ממש) שלא לקרוע את העטיפה לגזרים, לחבק אותה, את
המתנה שלי ולא של אף אחד אחר, להשוויץ בה, ולשחק איתה כל היום.
אבל הציפיה הייתה הרבה יותר מהנה מזה. החיוך בדרך לגן לא היה
עוזב אותי, הייתי הולכת ברחוב, כאלו אין עולם, כאלו אין שמיים,
רק אני המחשבות שהתרוצצו לי בתוך הראש על המתנה שלי שמחכה לי
שם בבית ולא הולכת לשומדבר בלעדי, לנצח.
כשאנשים מבוגרים ברחוב היו רואים אותי הולכת ככה עם חיוך מאוזן
עד לאוזן הם לא יכלו שלא לחייך אליי ולחשוב ולקנא בי והמחשבות
שלהם היו פשוט קופצות לעיניים ומדברות:" אח, הילדות. הלוואי
שאני הייתי יכול לחזור בזמן ולהיות שם, במקום  שהילדה החייכנית
המתוקה הזו נמצאת."
ואת הילדים בגן זה רק היה מעצבן שיש ילדה שיותר שמחה מהם, ושיש
לה סוד מסתורי בתוך הבטן, הם לא היו מפסיקים לשאול אותי ולנסות
להוציא ממני את המידע המסווג  אבל  אני הייתי ממשיכה לשתוק
ולחייך כאלו שהמצאתי איזה מכונה משוכללת שמוציאה בובות,
משחקים, ממתקים וכל מה שילד קטן היה רוצה,   והאמת היא שבשבילי
ההפתעה הזו שמחכה לי בבית עניינה אותי הרבה יותר מכל דבר אחר.

כל הבוקר, בזמן המשחקים בבובות, בניית הקוביות, הטיפוס  על
המתקנים והנדנות הייתי חולמת על הרגע בו סוף סוף אני אקרע את
העטיפה ואגלה סוף סוף מה יש בתוך האריזה המסתורית, איזה הפתעה
מחכה לי, האם זה גדול? האם זה קטן? הם זה רך? קשה? קופץ? נח?
מחייך? או אולי זה בכלל ציפור קטנה או חתול שאני אוכל לשמור
בתוך הכיס והוא ילחש לי בשקט את הסודות הכי כמוסים שמתרוצצים
באויר, או את המחשבות הטובות, הרעות שמרחפות מעליי.

זהו, היום כבר התחיל להגמר, היינו מחזירים את הקוביות,
המשחקים, והבובות למדפים, הג'ירפה כעסה, והדובון רצה להמשיך
לשחק אבל אני כבר כמעט התפוצצתי מרוב סקרנות, הסתכלתי עליהם
וניסיתי להסביר שכל היום אני מחכה בקוצר רוח לפתוח את האריזה
ולגלות סוף סוף מה או מי חיכה לי כל היום.
רצתי הבייתה, אפילו לא אמרתי שלום לשולי הגננת, או בעצם לאף
ילד אחר.  ותום שהיה השכן שלי צעק לי כמעט בבכי שאני אחכה לו,
וניסה לרדוף אחרי בריצה, אבל הצעדים שלי היו קטנים ומהירים
יותר ואני בכלל לא שמתי לב שהוא קורא לי, רק חשבתי עליה
וניסיתי לתכנן מה אני אגיד לה, ומה הדבר הראשון שאני אעשה איתה
אחרי שאני אשחרר  אותה לחופשי ואפגיש אותה עם העולם האמיתי.
פתחתי את הדלת, כבר לא היה לי אויר מרוב הריצה המתישה הזו,
הרגשתי כאלו אני עומדת למות, כאלו המשימה האחרונה שנשארה לי
בחיים זה לראות אותה בפעם הראשונה והאחרונה. כשאמא שלי ראתה
אותי ככה היא חייכה ולא אמרה מילה, היא הכירה אותי וידעה שאיך
אני כשזה מדובר בהפתעות, ועוד הפתעות שמחכות לי אז היא אפילו
לא ניסתה לשאול אותי איך היה בגן, או סתם לאן אני ממהרת היא
ידעה הכל, בעצם היא אפילו ידעה מי או מה מתחבאים ומחכים לי
מאחורי האריזה, היא רק חיכתה בסבלנות, בידיים משולבות, וחיוך
של:"אוי כמה שהיא מתוקה כשהיא מקבלת הפתעות".

זהו, הגיע הרגע המושלם ביותר בחיים שלי, (או יותר נכון זה מה
שאז חשבתי לעצמי). החדר לא השתנה מאז הבוקר, רק ההתרגשות שלי
מילאה את החלל, והנה היא יושבת לה על השולחן הקטן כמו נסיכה,
היא לא זזה אפילו במילימטר אחד מהפעם האחרונה שראיתי אותה, כל
כך יפה ונוצצת, מוארת על ידי קרן אור שבאה מבעד לוילון, הקרן
הצליחה לתפוס את גרגירי האבק שהצטברו מעליה  מאז שראיתי אותה
בפעם האחרונה ואני ידעתי שלא תהיה עוד אחת כמוה בעולם הזה. היא
נראתה כאלו היא נבראה רק עבורי, כאלו הבנאדם שהמציא אותה תכנן
איך היא תגרום לי להיות הבנאדם הכי שמח, ברגע ההוא, במקום
ההוא. תארתי לעצמי שכל היום היא גם עברה את התהליך הזה, ושהיא
שמחה לראות אותי אבל היא פשוט לא יודעת איך להביע את זה,
חיבקתי אותה בהתרגשות, הפינה השמאלית שלה דקרה אותי אבל לא היה
אכפת לי.
פיתאום כבר לא רציתי לקרוע אותה, רציתי להשאיר אותה כמו שהיא.
הייתה כל כך חמודה ומושכת, לא רציתי שהיא תשתנה רק בגללי,
פיתאום לא רציתי להפוך אותה ממתנה מקסימה, הפתעה שמחכה לי
בבית, סיבה לחזור הביתה, סיבה להתרגש, להיות מאושרת,  לסתם חפץ
שיכול להשבר, לבובה שתלך לאיבוד, לממתק שייעלם ויגיע לתוך הבטן
שלי, בעצם רציתי שהיא תהיה מה שהיא כרגע, מתנה, ומתנה לא נגמרת
לעולם. אבל מצד שני הסקרנות אכלה אותי מבפנים הייתי פשוט
מוכרחה להציץ רק לרגע לנסות לנחש, ולהחזיר  מהר למקום. חרטתי
בעדינות עם הציפורן הקטנה, ואז עוד יותר חזק... ופיתאום היא
היתה קצת פחות מושלמת, קצת פצועה, ואני עוד לא הצלחתי להבין את
המשמעות שלה,  והקסם התחיל להתפוגג וכבר לא הייתה דרך חזרה,
המשכתי להפשיט אותה והרגע המיוחד שהיה לנו נעלם, התאדה, ולפתע
מצאתי את עצמי הופכת שוב  לסתם ילדה קטנה, ניצבת שם  לבדי,
מוכה אכזבה עם עטיפה קרועה ביד, ובובה של ארנבת שבכלל לא
רציתי.