אני שוכבת על הגב, נשענת מעט אחורה ונתמכת במרפקים.
מותחת את הצוואר ומצמצמת עיניים מעט כדי שאוכל לראות באופן
הטוב ביותר את השמים שוקעים.

ניסיתם את זה פעם?
זו באמת חוויה שאסור להחמיץ.

השמים הנפלאים שינו גוון - מכחול בהיר לסגול ומסגול לכתום,
מעוטר בעננים וורודים.
בעיניים מזוגגות בהיתי בתפארת החיוורת הזאת שפרושה מעליי,
נמשכת בשלווה עד אין סוף... והרשיתי למחשבותיי לנדוד.

קרני שמש גוססות שטפו את פניי אך נפשי לא הייתה שם.
אלה הרגעים הכי טובים, באמת.
הרגעים הבודדים בהם הפרידה היחידה שכואבת, היא הפרידה מהשמים
הצבעונים ששוקעים ומשאירים אחריהם תהום של קטיפה שחורה.

עצמתי עיניים וראיתי עולם אחר - עץ בודד ניצב גאה במרכזו של
שדה כחול ושמים ירוקים. מהסוג שלא שוקע לעולם.
הייתי שם, גם הוא היה שם והאושר המתוק של מה שהיה לנו...

הדבר יכול היה להמשך לנצח אבל השמים כבר שקעו.
פקחתי את עיניי אל תוך החשיכה. התרוממתי והלכתי משם לבדי,
מאחורי תפאורה חדשה.
עם כל צעד שעשיתי השקיעה העיקה עלי ביתר שאת.
וכמו תמיד, גם בי משהו שוקע.

ולמרות הכל, לא יכולתי לבטל את החיוך שהתגנב לו לזווית שפתיי.
אני אהיה כאן גם מחר, עם אותן עיניים נשואות, המחשבות ששמרתי
והידיעה, שכמו הנצח - גם השמים שלי ישקעו לעד.

אלה הרגעים הכי טובים, באמת.