אפילו האיש הכי אמיץ בעולם פוחד.האיש שבכל הסרטים הוא חייל או
שוטר.
זה עם השרירים וכל הבחורות,אפילו הוא פוחד,אבל יש אחד שהוא הכי
גיבור,
זה שלא מפחד מכלום אף פעם.זה שאומר שהוא אוהב אדרנלין.זה שכל
הזמן מחפש תשומת לב ומראה לכולם כמה הוא גיבור ומשוויץ בכל .רק
הוא לא פוחד.אף פעם.אפילו לא לפני ניתוח מסובך,או מבחן קשה,או
אפילו כשאומרים לו שהוא חולה בסרטן וימות תוך כמה חודשים.
אפילו בחמש הדקות האחרונות של החיים שלו הוא לא יפחד,אפילו לא
בדקה האחרונה וגם לא בעשר השניות האחרונות וגם לא בחמש
האחרונות,גם לא בארבע ולא בשלוש ואפילו לא בשתי השניות
האחרונות.אבל באחרונה,כשאתה עומד שם ומסתכל לו בעיניים,אתה
רואה את כל הפעמים שהוא לא פחד בחיים שלו.הכל עובר בשניה
אחת,כאילו רק אז נדלק הפלורסנט,אז אפשר לראות הכל,אפשר אפילו
להרגיש את זה באוויר,כאילו הכל נכנס לאותה שניה ואז באותו רגע
קטן האיש הכי אמיץ בעולם יעלה חיוך על הפנים שלו, אותו חיוך
שהוא העלה תמיד כשהוא עשה משהו מפחיד,כזה חיוך מהוסס,אבל בפעם
האחרונה, בחיוך האחרון אתה יודע שהפעם זה מפחד אמיתי,פחד של
פספוס,פספוס של כל הפעמים שהוא יכול היה לפחד ולא פחד,כל
הפעמים האלה נכנסות לפעם אחת,באותה שניה קטנה ולא חשובה,אותה
שניה אחרונה.
אבל אני,אני פחדתי קצת כל פעם.פעם פה ופעם פה.וכשתגיע אותה
שניה אחרונה,כי היא מגיעה לכולם,מה אני אעשה?הרי פחדתי כל
החיים.אולי בשניה האחרונה שלי אני אעלה חיוך, כזה שמעלים כשאתה
מקבל משהו שמשמח אותך,אולי אז אני אקבל את השניה שלי, זאת
שתמיד תיכננתי,השניה שבה כולם יראו שאני האיש הכי אמיץ בעולם. |