בערב יום הזיכרון חשבתי הרבה,
אך ניסיתי לכתוב זאת ומאומה יצא.
רגשתי התרגשתי והשחרתי פנים,
הרכנתי ראשי שסביבי קירות לבנים.

האחוז בהלם קרב אני?
האם אני פה הזר?
איה שמחה לא מצונזרת?
האם טפל זה או עיקר?

בערב יום הזיכרון רן של שירים עצובים.
אנשים עונדים מדבקות של פרחים אדומים.
ועדיין אחיי לא חזרו מהקרב,
ואחי הצעיר אולי עוד בקבר נרקב.

בערב יום הזיכרון עמדתי בדום.
ראשי נזכר בדם שהותז, הנוזל האדום.
מבטים של ילד שאימו נקברה,
אבא אומר "חייבים להמשיך - אין ברירה".

לא אוהב את שירי ההרגל:
"החול יזכור", "אלי אלי" וסיפור על איזה מרגל.
התרגלנו לכאב - שגם זה קלישאה.
די. צעקתי דייי. רציתי די!

מה לא מובן?
דייייייייייי !!!!!!!!!!!


13.05.2005