יושבים ומדברים, לא משהו מיוחד, פוליטיקה, ספורט, אנשיטמיות
(איך אפשר בלי), כלכלה, דו"ח דוברת, רכילות עסיסית וכמובן
עלינו.
השיחה זורמת בלי שום כיוון מיוחד בלי מטרה, שיחה לשם שיחה.
מרגישים רע, יודעים שמשהו חסר, רוצים משהו נוסף בחיים שלנו.
נכון, יש כיוון מסוים אבל אף אחד מאיתנו לא אמיץ מספיק כרגע
לצעוק את זה בקולי קולות, אף אחד לא יודע מה בדיוק לצעוק.
החיים זורמים. מדי פעם עולה משהו, "אולי נעצב את החיים שלנו"
מישהי אומרת. היא קצת מסמיקה.
18 אנשים במעגל. 18 אנשים שרוצים, 18 אנשים שמפחדים, 18 אנשים
אמיצים, 18 אנשים שאוכלים ביחד ארוחת ערב.
הפועל חיפה מנצחת את הפועל תל אביב, דקה 89, אני מקללת והולכת
להוריד כביסה, שולחת בדרך הודעת טקסט, הוא מחזיר לי, אני
מחייכת.
קוראת קצת על ארלוזרוב. לו היתה דרך ומטרה. למה לנו כל כך קשה?
בינתיים תקועה לי בראש שורה משיר של ברי סחרוף "עכשיו אני
שומע,רות / אתה יכול סופית למות". האומנם? האם אנחנו מרשים
לעצמנו לגסוס לאט? האם אנחנו נהנים לראות את עצמנו גוססים?
רבה עם סבא שלי בקניון ארנה על דו"ח דוברת, איך הצליחו להפוך
את רובנו לעיוורים? אם אין ל-18 אנשים כיוון איך יוצרים כיוון
משותף לחברה שלמה? ומהי בכלל החברה שלנו?
ארוחת ערב של 18 אנשים, המון אוכל, אווירה מרגשת.
גומרים לאכול ומוציאים את הנובלס, מעשנים ומעשנים. מתאספים
במעגל ושוב פעם מדברים, הפעם השיחה מרגישה טובה.
אולי עוד יש סיכוי לסבא שלי.