לפני יותר מעשר שנים התגייסתי לצה"ל. בנערותי הייתי חדור
מוטיבציה רבה שהובילה אותי להצטרף לאימונים לא קלים בכלל
במסגרת טרום צה"לית.
וזה לא שהייתי מיוחד כל כך. ההפך הוא הנכון - כל המיוחדים
למיניהם שהכירו את טיבם, השכילו מעבר לראות את עצמם ולא "ספרו
ממטר" את סיפורי מלחמות הג'יהד היהודיות הידועות כל כך לכולנו,
וידעו מהי האמת ומה טבעה.
אך אני, ככולכם, בחיוך, התגייסתי נפעם ונרגש לשרת את מדינתנו
והצטרפתי אל שורת הלוחמים העבריים בגדוד מפואר וגאה בסמלים
סיכות וכובעים משובצרים.
ערב אחד בשעה 19:00, כמדומני זה היה במעבר בין יום הזיכרון
ליום העצמאות, בעודי מסייר בפטרול במקום שכוח אל בו גרות ארבע
משפחות המוצפות אמונה שליחות וכוח רב עצמה, שמעתי אותם מברכים
על האוכל ומתפללים אל אלוהיהם מעבר לקירות הבטון המעוצבים
בסגנון מודרניסטי להפליא ולא יכולתי שלא להרגיש אלא תחושת
בטחון עילאית והכוון מודרך מהשחקים האפורים אדמדמים, שכוסו
בעננים של ספק עצבות ספק גאווה פטריוטית.
תחושה של רעב ובדידות אפפתני אך הריגוש והסכנה השכיחו זאת מהר
מאוד מליבי.
כשהבאסה איימה לצוץ הייתי מסגל לעצמי דרכים להסיטה ממחשבתי,
הדרך הנפוצה הייתה לבחור להאמין במה שאני עושה על ידי תחושת
שליחות שבאתי להגן על יושבי המקום.
אחת הבנות של אחת המשפחות, ילדה קטנה בשם עמליה, לטעמי בת חמש,
כה חמודה וחיננית לגילה, איך שהייתה נוהגת לברך לשלום,
כשהיינו עוברים ליד ביתה. אך באותו ערב סיירתי לבדי ושום נפש
חיה לא הראתה סימני חיים בחוץ.
אחיה הגדול, שהיה ילד קצת מעצבן וחצוף היה ההפך הגמור ממנה,
הוא היה נוהג לזרוק עלינו ביצים ועגבניות כשהיינו עוברים עם
הג'יפ.
שלומי "בזוקה" שבדר"כ נהג על הג'יפ השכיל להתעלם כליל ואף
התיחס לכך בעליצות ראויה להערצה.
"אתה יודע איך להכין שקשוקה?" שאל.
"לא, עניתי אין לי שמץ , אתה יודע - אשכנזי"
"תקשיב טוב אני אלמד אותך להכין שקשוקה ביד אחת שאנשים יבואו
לאכול אותה מכל קצוות תבל."
ואז הוא היה מאריך במילים כיצד יש להכין את השקשוקה המיוחדת.
כל פעם שהילד היה זורק את המצרכים, שלומי "בזוקה" היה מפעיל את
המגבים ובזמן ניקוי החלון היה מוסיף עוד סוד בישול שהיה יכול
להפוך את השקשוקה מסתם שקשוקה לשקשוקה בעלת מעוף.
בעודי חושב על החיוך המקסים של הילדה מהבית, הגעתי למעלה הגבעה
ונחשף מולי נוף עוצר נשימה והבנתי את יופיה של פיסת אדמה זו
ולמה חשוב שאני אהיה שם למרות הכול.
השמש כבר הייתה בדמדומיה, מסביב הכול יישובים ערביים ובאופק
שכבת עננים דקה, שיצרה מראה צבעוני של נוף, המוכר מתמונות של
חברים, שחזרו מהמזרח ופינטזתי לעצמי איך אני ושלומי "בזוקה"
הולכים אחרי השחרור לדפוק את הראש טוב טוב בחופים של גואה.
המשכתי להקיף את חוות הרפאים ושאפתי כל פיסת אוויר נקי שלא
הייתה זמינה לי בעיר הגדולה.

איך שההודעה בקשר הגיע , הגיע גם הכדור.
נפלתי על הרצפה בפתאומיות, נשכבתי לאחור על גבי וחיכיתי
למושיעי. שמרתי על קור רוח רב ולא פחדתי למרות שידעתי שאם
התגבורת לא תבוא מהר אחד הערבים היורים אולי כן.
היטתי את ראשי לעבר השקיעה והתמסרתי לטבע בכל עוצמתו עד
שנתמוססה לה הכרתי לעבר השני.

במעבר בין העולמות הרגשתי עצמי מרחף מעל האוקינוס השקט טס
במהירות ומנסה להספיק לראות עולם, זיהיתי את יבשת דרום אמריקה
מגבוה וירדתי לכיוונה.
תמיד חלמתי להגיע לאיזה הר גבוה אז כמו סופרמן עליו השלום
כוונתי את ידי הימנית קדימה וטסתי אל ההרים המושלגים הראשונים
שראיתי, המצוקים הגבוהים השחורים ועליהם שלג הזכירו לי ואפלה
ענקית של עלית שלא היה זכור לי שמה.
גם אלהים אוהב מתוק, חשבתי בעודי מקיף את שרשרת ההרים והמשכתי
לעוף לכיוון החוף המזרחי של היבשת.
אין לי מושג איך ולמה אבל פתאום קלטתי קילוחים של מים היוצאים
מנקודה בים מספר קילומטרים מהחוף והאצתי לשם. כשהתקרבתי ממש,
איני יודע אם הזיתי או לא אבל היה נדמה לי שראיתי את הילדה
המתנחלת בת החמש עמליה רוכבת על לויתן זרע גדול או כמו שכתוב
בספרות המקצועית - ראשתן. שמעתי את עצמי צועק - "מובי,
מובי..... מובי ......"

"מוטי... מוטי... מוטי תקום ... מוטי אתה איתנו? הוא פוקח
עיניים."
זה היה מספר שבועות אח"כ כשהתעוררתי בחדר הלבן, ממש כשהייתי
בטוח שאני הולך לדין וחשבון אצל אלוהים ראיתי את אימא מחייכת
ודמעות בעיניה.
"אבא, בוא הוא התעורר, הוא התעורר."
אימא החזיקה לי את יד ימין ומלמלה כל מיני מילים, אבא נכנס
לחדר והתקרב למיטה והתיישב לידי.
"מוטי חמוד, בוקר טוב, חזרת אלינו... חזרת אלינו סוף סוף..."
ולפתע שינה את מבטו וטון דיבורו: "האידיוטים האלה... כולם
דפוקים , הצבא, הרופאים, המדינה הזו שתלך לעזאזל, אי אפשר
לסמוך על אף אחד הם היו יכולים אבל... האידיוטים האלו". ובפעם
הראשונה ראיתי את אבי מזיל דמעה וממשיך: "לפחות אתה שולט ביד
בני."
"שולט ביד?" חשבתי, ואללה נכון, "רגע היכן הרגליים... ויד
שמאל." שלחתי את ידי הימנית ומיששתי אותם, צבטתי אותם, איגרפתי
אותם וזכרתי שפעם היו לי... פעם... היו ואינם.  

מאז עברו מספר שנים וימים של אימונים במלא מלא מכונים. פעם
טיפלה בי אינה, פעם ילנה, פעם סווטלנה ופעם ג'נה, אולי לא
טיילתי לבסוף בעולם, לא ראיתי דרום אמריקה וגם לא ביקרתי במזרח
לא הלכתי למנזרים ולא עישנתי את המזח, וגם לא הלכתי לסדנאות
במדבר של התקרבויות אלטרנטיביות עם רפיק או זה מרמת השרון...
נו זה שאומרים שהואר.

אבל מה כן?  - ביקרתי בעולם,  בכל המדינות המפותחות  ביקרתי,
בגרמניה בצרפת ביפן וארה"ב. זה לא שהמדינה שלחה אותי להרפא שם
וזה לא שלאבי היה כסף, פשוט היה אינטרס לקהילה המדעית לחקור את
המקרה שלי, המקרה הפרטי שלי - "מקרה מוטי דגל" כמו שקראו לזה
בעיתון.
זה היה נחשב למקרה מעניין איך כמדי שנה בריתמוס קבוע היה שב
לחיים ואחר כך נובל - המסכן.

עברו עוד שנים אחדות שבהם למדתי מה זאת השלמה אפשר להגיד בצורה
אוטודדיקטית, למדתי להסתדר לבד ואף נעזרתי בטכנולוגיה שבנתה
כיסא גלגלים ממונע עם אצבע שאפשר לי לנוע עם אצבעות יד ימין.
אבל את ריפוי נפשי המלא הנחה אותי מישהו מאד מיוחד, היה זה
נזיר טיבטי שפגשתי בהלוויה של שלומי "בזוקה".

לאחר השחרור שלומי נסע למזרח כמתוכנן, הוא הגיע אל מקום בהודו
והתחבר אל כל מיני אנשים שמשכו אותו אל מסתרי הבודהיזם, אחד
מהם היה אותו נזיר שפגשתי בהלוויה.
שלומי נהרג באחד משלבי ההתנתקות, והאמת הוא היה ההרוג היחידי
בפינוי וגם זה היה לא בכוונה, התפקיד שלו היה לנסוע מהמפקדה
לאיזור הפינוי ולהסיע את סגן מפקד החטיבה, בדרכו חזרה לאחר
שהוריד את הסגן החל את נסיעתו חזרה לכיוון המפקדה, הסתבר
בתחקיר שמשהו לא ידוע הסיט את מבטו מהדרך למספר שניות וכאשר
החזיר ראשו אל הדרך השמשה הייתה מלאה לכלוך שנזרק עליו, בעודו
מנסה לנקות את השמשה הוא פספס פנייה ונפל לתהום.
לאחר אנליזה במעבדה נמצא כי השמשה הייתה מלאה דם מדמו של שלומי
וקילו עגבניות מעוכות.

ההלוויה נערכה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, מאחר והוא היה
ההרוג היחידי בהתנתקות באו הרבה אנשים מהתקשרות ולא יכולתי ממש
להתקרב לקבר ולהפרד ממנו אז חיכיתי שכל הפוליטיקאים והגנרלים
יסיימו את המשחק שלהם ולאחר שנשתכחה לה ההמולה ניגשתי לקבר.
ליד הקבר עמד איש עם גלימה שכיסתה את כל חלקי גופו והוא הביט
ישר אל עבר שורת העצים שהייתה ממול.
כשהתקרבתי עד כדי מגע הצלחתי לשמוע את האיש ממלמל שיר בעיניים
עצומות. הצלחתי להבין חלק מהמילים שנאמרו בעברית מצוחצת אך
בעלת מבטא בלתי מזוהה, אפשר להגיד שלא היה שם מבטא בכלל כי אם
אלא שיר ללא מבטא מן משהו באמצע שהלך כך:

"... אבן, חול, צדפה, אוויר
את נפשי כבר לא אכיר
ומה לי בנפשי שלי?
אין לה אח ולא ראי.

על ענן עודך מפליג
ורוחך היא כמנהיג
ואף ציפור המחשבה
לא תסיט את גלגולך..."  
                                     
                                           
                                     
גלגלתי את עצמי מאחוריו וזרקתי את הפרחים שהיו בידי ומלמלתי
איזה תפילה קטנה בלב ואמרתי אמן ונשארתי במקום ועצמתי עיניי.
"חבר של שלומי?" שאל אותי האיש בעברית חסרת מבטא.
"כן, שירתנו ביחד באותה פלוגה בצבא," עניתי, "ואתה, אני לא
מכיר אותך, אתה לא מהאיזור נכון?"
"לא, טיבטי, הייתי אחד המנחים של שלומי."
"טיבטי??? אז מאיפה העברית?" תמהתי.
"שלומי לימדני עברית בשנה השנייה בהתבודדות."
"אה," אמרתי, בלי לרדת לסוף עומקו של המשפט.
"בזיכרוני ישבנו על הצוק באחד מההרים ועשינו מדיטציה בפתח
המערה שישנו בה
ושלומי שאל אותי מה מרגישים שהנשמה מתגלגלת, אז עניתי לו:
                     
                      "כמו חלוק נחל - חלק שלם ועגול,
                      שהתגלגל לו במורד ההר
                      ונסחף עם זרימת הנהר הכחול".

"אתה מאמין בגלגול נשמות?" שאלתי
"בטח," הוא ענה בשלווה, הלא נזיר אנוכי.
"ולאיזו חיה נראה לך שלומי התגלגל?"
"צר לי לאכזב אותך אך שלומי התגלגל לאחד מיסודות הטבע המוצקים
- עננים".
"באמת???" התאכזבתי בלי לדעת למה באמת.
"כן אדם עם דם על הידיים חוזר לשלבים קדומים יותר."
בהתחלה לא קישרתי אבל נזכרתי ששלומי נכח בהתקלות שבה נהרג
מחבל, אף פעם לא ידעתי מי הרג אותו ושלומי אף פעם לא דיבר על
זה אבל משהו כיוון את המחשבה שלי למסקנה הפשוטה הזו.
הנזיר הסתכל עליי במבט מתעניין, המשכנו לדבר ליד הקבר של
שלומי, מאוד נמשכתי אל הבן אדם שמאן להגיד אני ודיבר כפואטיקן
של טבע.
הדהימה אותי כנותו הרכה ועיניו הגדולות שהקרינו חמלה ומילותיו
- מילות אמת שבכל משפט ומשפט נגעו בנקודה.
התענייתי על חוויותיהם המשותפות בטיבט, כשפרשו להרים, למשל -
איך ערב אחד הם צעדו למעלה הר גבוה בקור מקפיא עצמות ובגדיהם
לא יותר מאשר גלימה, הם הגיעו לאחר צעדה של שעתיים למקום
מישורי ולידו פתח מנהרה עם אש בפנים, אבל אף אחד לא נכנס הם
ישבו במעגל כל הלילה כשלעתים יורד עליהם שלג רך, ערים במצב
מדיטציה ושואבים את כל חום נפשם מבפנים.
זה הזכיר לי שמירות בצבא, והתרשמתי איך שלומי שהיה בדר"כ סובל
מקור הצליח לשרוד זאת.
נסענו ביחד חזרה לעיר ובדרך שתיקה רגועה, בעודי מתבונן מעבר
לחלון חלפו על פניי שלטי חוצות של פרסומת שונות, למשל היה
פרסומת אחת שרואים את השטן מוריד למשהו שנראה כמו אלוהים
בווריאציה הודית שערות ברגליים עם שעווה ופניו של אלוהים
מקרינות סבל, וכתוב: "למה להתעקש על טבעי? הסרת שיער בלייזר."
היו גם שלטים עוד מתקופת ההתנתקות האלימה של "יהודי לא מגרש
יהודי" , ומשפטי נגד כמו "יהודי לא שולח יהודי לשמור על הוילה
שלו בשם האמונה" וכו' וכו'...
הנזיר לא הסיט עיניו מהדרך, "הרבה הפרעות יש כאן, לא קל לקיים
חיים שקטים," הוא אמר, "כן לא קל," עניתי והמשכתי: מעניין אותי
הבודהיזם. אכפת לך לספר לי קצת?" "בכלל לא," הוא ענה, "אבל
עלייך לשאול אותי שאלות מנחות."
אז שאלתי.
הוא סיפר לי על חיוכו של הבודהה, על ההיות לא כאן ולא שם אלא
באמצע , על חייו של הבודהה, על "הדרך כפולת השמונה", על הקארמה
והדהרמה, הנירוונה והדוקהה, שזו מילה שמתוקף מצבי התחברתי מאוד
חזק - סבל!!!
הוקסמתי מביטול האני והרצף התודעתי, שהחלטתי לשאול אותו אם
אפשר להצטרף אליו בחזרה אל טיבט בטענה שאני לא תלותי למרות
מצבי.
אז הוא ענה שאין לו שום בעיה ועונג זה יהיה בשבילו ואף איני
צריך להתאמץ בלקנות כרטיס טיסה מכיוון שהוא גם ככה נשאר בארץ
להקים מרכז קטן ככה לאיזה שנתיים.
שנתיים התלוויתי אליו ולמדתי המון כיום הוא כבר חזר לטיבט או
להודו לא יודע, יש לי את האי-מייל שלו אבל אני די עסוק בעסק
החדש שלי.
לאחר שהוא עזב שאלתי את עצמי איך אוכל לפרנס את עצמי. אז השגתי
עובד נחמד בשם אחמד והקמתי את "שקשוקה שאולין" ובלי עין רעה
הולך לי טוב מאוד.
"הכול באהבה שאתה נותן לה," אמר שלומי, משפט שבכל שקשוקה אני
נזכר ועושה לי טוב לראות את הלקוחות מתענגים ומפרגנים.

היום זהו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואם עדיין לא הבהרתי
זאת, זהו היום בו הטלפון לא מפסיק לצלצל ולא קרובים נמצאים בצד
השני אלא מזכירות של פרופסורים, מדענים ופסיכולוגים שמזכירות
לי על בואם של הבוסים שלהם היום.
מסתבר שאותו כדור גורלי פגע בחוליות התחתונות של גבי ושיתק את
פלג גופי התחתון , ז.א שאני לא יכול ללכת, כאמור ולא יכול
ל"עשות אהבה" במובן העשייתי שלה כמובן - חוץ מהיום!!!
אני לא יודע למה ואף פסיכולוג או פסיכיאטור לא הצליח להסביר את
התופעה הפנומנלית, כשכאני שומע את הצפירה ואיני יכול לעמוד
ומרוב עצב דמעות ניגרות על לחיי ועיני פתוחות לרווחה, הזין שלי
פתאום חוזר לחיים וכמו דגל המורם לחצי התורן הוא נעמד אט אט
לזקפה חצי מלאה.

פעם הייתה לי חברה סטודנטית לרפואה, שהתענינה במקרה שלי, לאחר
שקראה עליו בעיתון וחשה חמלה כלפיי. היא רצתה שנשכב בדיוק
בצפירה כדי לאפשר לי להיזכר. אני זוכר איך היא התאמצה לאפשר לי
לגמור ישבה מעליי ונתנה לי לחדור אך מקץ שתי דקות הצפירה דעכה
וגם כלי נשקי - שדעך גם איתה.
היום היא אינה כבר קרוב לשנה, היא שמעה על מקרה סעד אחר,
כיראוגרף טנקיסט שהתעוור, שרצה ליצור ריקוד אומנותי המשקף את
רגשותיו והיה צריך מישהי עם סבלנות להנחותה בתנועה את גופה ,
אז היא כבא לא איתי עכשיו.
אבל זו הייתה אחלה תקופה.