[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גרסה שנייה וקצת יותר ארוכה לסיפור "המחלה של דניאלה".

אף פעם לא הייתי אהודה בשכבה שלי. בעצם, לא שלא אהבו אותי, אלא
שלא שמו עליי. הייתי מין בלתי נראית. גם כשהייתי במגמת מחול,
תמיד נתנו לי בהופעות מיקום גרוע ולא בדיוק שמו לב אליי. באופן
כללי לא ממש שמו לב אליי. וכשעשיתי איזה טובה, זה היה מובן
מאליו ולא זכיתי לשום הכרת תודה או הערכה, ולו הקטנה ביותר.
בדבר אחד היה לי מזל, כשאהבתי לראות את החזרות של בנות מגמת
המחול, אחרי שפרשתי. כשהבנות היו שמות לב אליי, כשהייתי מסתכלת
עליהם רוקדות מאיזה דלת או חלון, הם היו נוהגות להעיף אותי
החוצה, ורק החברה היחידה שהייתה לי במגמת המחול, קרן, הגנה
עליי ואמרה לבנות שאני רוצה רק להסתכל.

פעם הייתה איתי בשכבה ילדה, קראו לה דניאלה. היא למדה איתי
בכיתה עד כיתה ט' ובשכבה באופן כללי עד כיתה י"א. השנה היא
עזבה. דניאלה הייתה גם היא במגמת מחול, והיא רקדה יפה והייתה
בין המצטיינות, וכשהיא רקדה היא ממש הייתה נכנסת לזה. הריקוד
היה חשוב לה מכול. דניאלה הייתה גם יפהפייה, אבל לפעמים הייתה
בטוחה שכל העולם חייב לה משהו. איתי היא לא דיברה כמעט חודש
מתישהו בכיתה ח', רק בגלל שאני לא אוהבת את בריטני ספירס.
ופעם, בכיתה ט', אני זוכרת שאיך שמישהו תיקן אותה כשהיא כתבה
את המילה מוסריות עם שי"ן, היא התחילה להתעצבן עליו כאילו אין
אלוהים, וירדה עליו מול כל הכיתה, כאילו היא המציאה את המילה
הזאת- "מוסריות".



כשדניאלה עזבה את בית הספר, היא עזבה אותו לטובת לימודים
בפנימייה של אחת מלהקות המחול היותר מכובדות בארץ, כשבחרה
להקדיש את כל חייה לריקוד. בערך כל שבת שנייה, לפי מה שאני
הבנתי, כי לא חקרתי את הנושא לעומק, מישהי אחרת מהמגמת מחול
הייתה נוסעת לפגוש את דניאלה. קרן, החברה (היחידה) שלי מכל
בנות מגמת המחול, אמרה לי שגם היא הייתה פעם עם עוד כמה בנות
אצל דניאלה. ומה לי ולדניאלה? אני אישית, הייתי במגמת מחול
בחטיבת הביניים, ופרשתי עם תחילת התיכון, יחד עם עוד קבוצה של
בנות - כשהג'ינג'ית הרזה פרשה לטובת מגמת תאטרון, זאת שהייתה
התלמידה המצטיינת בכיתה העדיפה לימודים במגמות ריאליות, אני
פרשתי לטובת מגמת עיצוב, והיו עוד כמה שפרשו כי זה פשוט לא
התאים להן. הבנות שנשארו במגמת מחול, חוץ מקרן, ואולי עוד
שתיים, היו ממש בנות רעות, עם אופי שטני, אגואיסטיות ושחצניות
שחושבות שבגלל שהם יודעות לעשות פלייה-רלווה קצת יותר טוב
מאחרים, מגיע להן הכול. גם דניאלה לא הייתה הבנאדם הכי טוב
שפגשתי, אבל יחסית לאחרות שנשארו במגמת מחול, היא ואני היינו
ביחסים די בסדר. כאילו, היא הייתה בחורה סימפטית, אבל לפעמים
היא באמת התנהגה כאילו כל העולם חייב לה משהו, לא באופן אישי
אלא באופן כללי, לכל אחד, ולא פעם השפילה אנשים רק כי טעו, ולא
כיבדה זכויות בסיסיות של אחרים רק כדי שזכויות יתרות שלה
יתקיימו.



יום אחד, לפני כמה חודשים, דניאלה באה לבקר בבית הספר. בהפסקת
עשר של אותו היום אני והחברות שלי ישבנו בחוץ. לקראת סוף
ההפסקה נכנסתי לכיתה שלי, כנראה להוציא משהו מהתיק, והכיתה
הייתה ריקה. ריקה, מלבד דניאלה, שישבה שם על אחד השולחנות.

רק נכנסתי לכיתה ודניאלה צעקה עליי - "לכי!" אבל מכיוון שהייתי
צריכה להוציא משהו מהתיק, עד שלא סיימתי, לא הלכתי. רגע לפני
שיצאתי מהכיתה, ובדיוק עברתי ליד השולחן שדניאלה ישבה עליו,
היא פתאום קראה לי להישאר.
היא אמרה לי בשקט- "היי..."
"היי דניאלה".
"מה העניינים?"
"אני בסדר. מה איתך?"
כנראה שדניאלה לא הייתה בסדר. בהתחלה היא אמרה לי שהיא "בסדר",
ודיברנו קצת על דברים לא חשובים...
אמרתי לה שהצעיף שלה יפה.
והיא אמרה "15 שקל, בשנקין. ויש גם בצבעים אחרים אם את לא
אוהבת סגול כהה..."
והיא התלהבה מהפלאפון החדש שלי, שיש לו מצלמה.
ואחרי השיחה הפשוטה שלא התעמקה יותר מצעיפים ופלאפונים, דניאלה
הראתה סימנים שבעצם לא באמת "בסדר". מלבד זה שכשהיא בכלל רצתה
שאני אשאר איתה - שזה ממש הפתיע אותי, החיוך שהיה לה על הפרצוף
למשך לא יותר משנייה (אולי כי אמרתי לה שהצעיף שלה יפה), נמחק,
והיא חזרה לפרצוף העצוב של כמה דקות קודם. ואז היא התחילה לדבר
איתי על הבעיות שלה ושפכה הכול. היא הייתה על סף בכי וכל הזמן
עם הראש למטה, מבוישת.

הסתבר שלדניאלה הייתה מחלה מסובכת בכליות, ושהיא עברה שם
ניתוח, שמנע ממנה במשך זמן מסוים את מה שהיא הכי אהבה - לרקוד.
היא התלוננה שבגלל המחלת כליות הזאת שיש לה, היא צריכה לנסוע
הרבה לבית החולים - היא אמרה שהיא כבר מכירה בעל פה את הדרך
מהפנימייה לבית חולים, ואת הבית חולים עצמו, וכל הזמן עושים לה
בדיקות דם ושתן, וקשה לה הנסיעות הרבות, ובמיוחד קשה לה בלי
לרקוד. ואני, בלי שיהיה לי מושג איך כל זה נחת עליי, הייתי
כולי קשובה לדניאלה ולבעיות שלה, ושמעתי את הסבל שלה, וקיוויתי
שתוכל לחזור לרקוד כמה שיותר מהר, שוב.

הזמן עבר ולא שמתי לב לצלצול, שהורה להיכנס לשיעור, לפני שעה.
מזלי שבכיתה שלי אף אחד לא למד באותה שעה, אבל הצלצול לשעה
הבאה הפסיק אותנו, כשהוא הורה לי ללכת לשיעור.

אחרי שהייתי חייבת ללכת לשיעור ויצאתי מהכיתה, שגם בשעה הזאת
לא למדו בה, היא נשארה שם, המשיכה לשבת על השולחן עם ראש מורכן
ולא להגיד כלום. והבנתי. הבנתי שמחלת הכליות פיקחה אותה.
עכשיו, היא הבינה כנראה משהו. היא הפסיקה להתנהג כאילו שכולם
חייבים לה משהו, ואמרה שתודיע לי בכל פעם שהיא תבוא לבקר פה,
בבית הספר, ושאני מוזמנת לבקר אותה בפנימייה או בבית החולים.
והפליא אותי גם שהיא בכלל העריכה את זה שהקשבתי לה, ולא לקחה
אותי כמובן מאליו או התייחסה אליי בזלזול. היא אפילו אמרה לי
תודה.



לפני כמה ימים פגשתי את דניאלה שוב, במקרה, כשהייתי בתל-אביב.
מאז אותה פגישה איתה בבית-הספר, היא הבריאה, חזרה לרקוד
ולהקדיש את חייה למחול, אבל בהחלט לא הייתה אותה דניאלה של
קודם, של לפני המחלה.
היא סיפרה לי שהכליות שלה עכשיו תקינות לגמרי, ודיברנו קצת,
והיא חייכה במשך השיחה שלנו, ששוב לא העמיקה ביותר מצעיפים
ופלאפונים, וכמובן שהיא שמחה לשמוע שקניתי צעיף כמו שלה, בצבע
ורוד אפרסק.
אז, היא שלפה מהתיק מעטפה בצבע בורדו עם מסגרת כסופה שנראתה
במבט ראשון כמו הזמנה לחתונה או בר-מצווה. על המעטפה הייתה
כתובה, גם כן בכסוף, המילה "זהויות" באותיות דפוס.
"קחי, זה בשבילך."
"תודה. אם אפשר לשאול בשביל מה זה?"
"מגיע לך להיות אורחת כבוד. זו הזמנה לבכורה של מופע המחול
החדש של הלהקה שלי, שנקרא "זהויות". אני חיברתי חלק
מהכוריאוגרפיה."
"תודה רבה, אני אשתדל להגיע".
"תודה לך. אני מאוד מקווה לראות אותך שם, חשוב לי שתבואי."
"אני אעשה מאמץ."
"תודה. תודה על הכול."
"בשביל זה אני כאן" חייכתי. "אבל עכשיו אני כבר חייבת ללכת.
הנה - זה הטלפון שלי. תתקשרי מתי שתרצי, דניאלה. ביי..."
"ביי."
והיא הלכה לה לדרכה ואני לדרכי.



כמה שבועות לאחר מכן, נסעתי עם קרן למופע של דניאלה. בשביל
להגיע למופע, ביטלתי ראיון עבודה שאני מחכה לו כבר חודשיים
והברזתי לדייט. ולמרות שראיתי מופעי מחול יפים יותר, זה היה
שווה את זה. גרמתי לדניאלה לחייך, ואני לא יודעת כמה זה היה
מאכזב אותה אם לא הייתי מגיעה, ולאכזב מישהו זו ההרגשה הכי לא
טובה שיש. במיוחד אחרי שאותו בנאדם מוקיר לך, ואולי בפעם
הראשונה בחייך, תודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היום היה
פיגוע.







משפט המתאים לכל
אירוע.

נחשון קלאש-ראש


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/05 9:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ספיר חן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה