לפעמים אני הולך.
פשוט מתהלך, בין בתים ואנשים, ותוהה.
מה לעזאזל אני עושה?
מה חשבתי שיקרה? איך חשבתי לצאת מזה...
חושב, תוהה, בוהה, פשוט רואה.
מה יש לי לעשות כאן? חוץ מאת הנעשה,
שאותו כבר אי אפשר לשנות, אז למה בכלל לנסות?
איך אני מסוגל בכלל לעמוד כאן בלי לבכות?
להסתכל עליה בחלומות, פשוט לבהות.
להבין לגמרי את מה שעשיתי,
ולא להזיל דמעה, לא להתחרט על הנעשה.
הולך ברחובות, בין אותם האנשים, רק רוצה לשטוף את הידיים.
לשטוף אותן מהרעה ואולי לא אראה עוד אותה.
בחלומות, בהזיות. בסיוטים. להפסיק לראות את אותו מעשה לא
אנושי,
להתחיל להיות אמיתי, מציאותי. להבין שזה רע.
איך גורמים לזה להעלם?
איך גורמים לה להפסיק?
צריך להפסיק לבהות, להפסיק לתת לה לשלוט.
לא לתת לרצונה לשלוט בך.
דבר לא שיגרתי, כמעט לא אנושי.
דבר חלומי, פשוט ואמיתי.
לא אתן שיקחו אותה ממני.
צריך להפסיק לבהות. להפסיק לתת לה לתלות בי תקוות.
להפסיק לתת לה להיות חופשייה, לא לתת לה להיות עם מי שהיא
רוצה.
להפסיק לבגוד בה מעכשיו. מהיום.
להפסיק לתת לה לנשום...