ניגשת אליו, נראה עצוב, שקשה לו. רוצה לשלוח יד, ללטף את הלחי.
הוא בכה? בטח לא ירשה לעצמו. לא מסוגלת להתגבר על האינסטינקט
הזה, שאני יודעת שהוא ישנא, מתקרבת קצת. מביט אליי, העיניים
אדומות, עייפות. הוא לא ממש מסתכל, בוהה. על מה הוא חושב?

מניחה את היד שלי על שלו, חמה. רוצה כך להעביר לו קצת
מהאופטימיות שלא בטוחה שבאמת יש לי. איך להעביר לו מה אני
מרגישה, ולהעביר אליי את מה שהוא מרגיש - אפילו רק חלק, שיוקל
לו אך במעט? הלוואי והיה אפשר.
לא משקרת, לא לעצמי ולא לו, אומרת שיהיה טוב. איך אפשר להאמין
אחרת, איך אפשר לחיות כשמאמינים אחרת? אפשר לגרום לאדם להאמין
במשהו אם הוא לא רוצה - למה בעצם הוא לא רוצה?
אם אני אוהב אותו, זה יעזור? לי זה עוזר. הייתי מנשקת אותו,
אבל זה רק יסבך הכול. הדבר האחרון שאני רוצה, וגם הדבר
הראשון.
כבר השתעשעתי במחשבות האלו שאולי זו בעצם הדרך. בלי מילים. רק
רגשות. ומי אומר שזה בכלל עובד ככה?

שמה לב שאני מלטפת את האצבעות שלו, אצבע מחליקה על טבעת. הוא
לא מגיב, נמצא בעולם אחר. מתמכרים למוזיקה הרגועה שמגיעה
מהמחשב. המחשבות זורמות יותר בקלות, יותר לאט. האם הן בכלל
זורמות? אולי הן נעצרו כשלא שמתי לב.

זה לא מה שהתכוונתי.