באתי הביתה. פשטתי את השריון.
תליתי אותו ליד השריון שלך.

הורדתי את המסכה מהפנים, תליתי אותה במקומה.

התבוננתי באוסף המסכות התלויות על הקיר.

על חלקן הסתכלתי בנוסטלגיה: על מסכת התלמידה, על מסכת הילדה,
על מסכת התמימות והילדות והאמונה העיוורת, מסכת ההתלהבות.

על חלקן הסתכלתי בשמחה: על מסכת האמהות, על מסכת הרעיה, על
מסכת החברות, מסכת הידע, מסכת טוב הלב.

על חלקן הסתכלתי באדישות או ברגשות מעורבים: מסכת העובדת, מסכת
האזרח, מסכת הבוס, מסכת עקרת הבית, מסכת הנחמדות, מסכת
ה"לוחמת", מסכת ההתנשאות.

על חלקן הסתכלתי בשנאה: מסכת האדישות, מסכת הקשיחות, מסכת
הרכילות, מסכת התוקפנות.

והכי שמחתי שאין באוסף שלי ולא היה אף פעם את מסכת הצביעות,
מסכת הבגידה, מסכת דריכה על החברים, מסכת ההתחסדות, מסכת
החנפנות.

חזרתי הביתה.
הורדתי את המסכה והשריון.
תליתי אותם על הקיר.
והתישבתי לידך אני נטו
לחמש דקות של חסד.