"מה המצב?" פתחה איתי בשיחת בוקר באייסיקיו ידידה טובה.
חשבתי לרגע: אתמול אבא של ידידה שלי התאבד בצהרים בגלל חובות
לשוק השחור והשאיר אחריו אישה, בנים ובנות, הורים, אחים
ואחיות. עוד חשבתי באותו הרגע על המגבר של הגיטרה שחברי הפיל
ארצה תמול-שלשום בלי כוונה ושבר לה ת'צורה. מחיר התיקון:
1200ש"ח. הוא נלחץ נורא ואמר מיד "מצטער, אני אשלם את כל
התיקון ואפצה אותך". ואני ניחמתי את חברי הלחוץ והאשם "עזוב,
זה לא באשמתך. בא נעשה חצי חצי. 600 אתה ו600 אני". לדאבוני,
הוא לא התעקש. שלשום, מחרת המקרה, הוא הביא לי על הבוקר 600
שקלים במזומן. ומה שנותר זה החלק שלי. מאין לי 600 שקל? אני לא
עובד. אין לי גם זמן לעבוד. בטח שאין לי זמן לעבוד אחרי שרשרת
של כישלונות בבחינות מתכונת שונות במקצועות שונים ולפני תקופת
הבגרויות.
התחלתי לרשום לה מה מצבי. היא אולי ראתה בחלון האייסיקיו שלה
"ג'ורג'י מקליד".
לפתע, מבין ציוצי הציפורים שבחוץ, בעודי מקליד, אני שומע מבזק
חדשות מיוחד מהרדיו. היה פיגוע רב נפגעים באזור המרכז. במקום
נהרגו מספר הרוגים, ועוד מספר הרוגים נאבקים על חייהם במקום
ומקבלים טיפול, ועוד מספר רב ובלתי ידוע מפונים לבתי החולים.
מחקתי את שלושת השורות שהספקתי לרשום. לבי בכה ואולי הוריד
דמעות.
"בסדר. מה איתך?" עניתי לה. "כל כך הרבה זמן הקלדת וזה מה
שרשמת? חחח". "כן" אמרתי לה. לא רשמתי לה "חחח" חזרה כבדרך
כלל. "מה איתך?" שאלתי. אחרי דקות ספורות רשמה לי "בסדר".

אני חושב שאף אחד לא יכול לסכם ב"בסדר" לשאלה "מה המצב?". תמיד
יש משהו לא בסדר. בתחום הפרטי, לימודי, חברתי, כלכלי, מדיני,
בטחוני וכו'.

יהי רצון שהכל ייפתר והכל יהיה בסדר. אמן.

-תהיו אופטימיים(???)-