באופק משתרעים להם הרים ממזרח למערב. עדרי כבשים ופרות מלחכים
את העשב הירוק הצומח כאן. אני מביט בה - יורדת אט אט מאוכף
העור של סוסה הלבן, מניפה את ידה הימנית ומבדרת את שערה בתנועה
כה אופיינית. היא נעמדת על האדמה הלחה, מגפי העור מפיקים צליל
מיוחד בעודה פוסעת בשביל הצר. היא מתקדמת לעבר הנחל הקטן שבקצה
השביל, פושטת את מעטה שריון העור הצמוד לגופה, ונכנסת, מדהימה
וחושנית, אל מימיו הצוננים של הנחל. אהובתי - זינה הנסיכה
הלוחמת.

  האהבה עוטפת אותנו. היא מושכת אותנו לעולם מיוחד, הזוי אם
תרצו, בו הכל דומה - אך שונה. תפיסות עולמנו משתנות. ערכים כמו
אינדיבידואליזם, הישגיות והצלחה תופסים מקום משני - משני לערך
העליון - ערך האהבה. יתרונות האהבה רבים, ובכדי למנותם הרי אין
זה המקום ואין גם מן הצורך. דווקא מבין חסרונותיה של האהבה
קיים חסרון אליו ראוי להקדיש תשומת לב - חסרון אשר יהא עמוד
יסוד במאמר זה - אמיתות האהבה. אהבה אמיתית - סופה אינו ידוע,
ונשאר בגדר תעלומה, ועל כן גדולתה. אהבת שווא - סופה נועד מראש
לכישלון.

  אם היינו נוכחים בבית המשפט, הרי שמועמדותה של הטלוויזיה
להימצא על ספסל הנאשמים הייתה וודאית. אין זאת משום שפגעה
בתמימותו של ילד בן שמונה, אשר פתח בטעות את מקלט הטלוויזיה
בשעה שתיים אחר חצות כאשר שידרו את "יומן הנעל האדומה", ואין
זאת משום הדחת הקטינים לאלימות ולשנאה. הטלוויזיה יושבת על
ספסל הנאשמים משום שהיא גרמה לליבנו שוב ושוב לפעום, לדפוק,
להזדעזע - והחמור מכל - להישבר. היא נמצאת על הספסל הזה משום
שהיא העבירה אותנו לעולם אהבה הזוי בתכליתו ובתוכנו, שהיה כל
כולו רק יצר דמיוננו - הזיה - שנבנתה בזדוניות ולמטרות רווח
בלבד ע"י תסריטאים ואנשי בידור.

  האשמת הטלוויזיה בהשחתת החברה היא דבר שבשגרה. הסיבה - זה
פשוט וקל. ילדים מנסים תרגילי חניקה שראו יום אתמול בערוץ
האקשן על חבריהם, אנשים קופצים מגגות גורדי שחקים כי הם חושבים
עצמם לגיבורי על, ונשים לומדות לצערנו להיות עצמאיות מסדרות
כמו "אלי מקביל" (נו טוב, הגזמתי מעט). לא משנה איך נסתכל על
זה - הטלוויזיה היא מקור הצרה בכל מה שנוגע לקלקול הנוער,
השחתת החברה וההרס החברתי-תרבותי. עובדה זו הופכת אותה ליעד -
יעד להשמצות, ביקורת ומאמרים ארסיים.

  או אז מתעוררת לה הבעיה האמיתית. לא כל הסדרות פוגעות
בתומתם של קטיני ארצנו, לא כל הסרטים אלימים, ולא כל הצופים
מושפעים מתוכן המשדרים לרעה. האם צנזורה באמת תפתור את הבעיה
האמיתית? לא. הבעיה, או יותר נכון הסיבה שבגללה יושבת
הטלוויזיה על ספסל הנאשמים, היא התלות שיצרה הטלוויזיה  - תלות
רגשית שלנו בדמויות הנמצאות על המסך. לא התוכן הוא העיקר אלא
התופעה. בגלל התלות אנו מושפעים מן התוכן - והוא כאמור, מטריד
ופוגע. העולם ההזוי אליו אנו מתחברים הוא הגורם לנזק -
והביקורת השגרתית חולפת על פניו, בלי לגרום לשינוי משמעותי
כלשהו.

  בעוד אני כותב שורות אלו, הדמות המושלמת שעל המסך יוצאת מן
הנחל, עולה על סוסה הלבן, ופותחת בדהרה לעבר עיירה נידחת ביוון
העתיקה. גבר שרירי יוצא מבין אחת הבקתות. באופן בלתי רצוני ולא
מובן ארשת פנים זעופה עוטפת אותי. היא ניגשת אליו, הם מביטים
אחד בשני, אומרים זה לזו כמה מילים ספרות, הנעלמות מאוזניי
בעוד אני שקוע בשערה השחור הגולש. לפתע הוא אוחז בה - מעביר את
ידו הארורה על כתפיה ומותניה. לבי מחסיר פעימה. שפתיה פוגשות
בשפתיו. התמונה מחשיכה. תם הפרק. נשבר לבי. פשוט וקל. פשוט
כואב.

  אז נכון, הסדרה "זינה - הנסיכה הלוחמת" היא סדרת פעולה. כן,
היא רווית אלימות מזעזעת, יש בה אמזונות לבושות בבגדים תחתונים
הנאבקות בברברים אקזוטיים ושלא לדבר על החרבות והחניתות
המתעופפות להן באוויר שוב ושוב. אבל ראו זה נא - הפלא ופלא -
כל זה לא פגע בי. כל זה לא הפריע ולא השחית את תמימותי. ברגע
שאהובתי נשבתה בידיו של אותו גבר זר - ברגע זה ארעה הפגיעה.
ומדוע? משום התלות שפיתחתי. התלות הרגשית שנוצרה - אהבת השווא
שהטלוויזיה יצרה בליבי - שהפך שבוי למקסמי שווא של אי אלו
תסריטאים.

  אנו לעיתים קרובות מפתחים קשר (בדר"כ רומנטי) עם דמויות מן
המסך. לפעמים הקשר הוא של התאהבות במסך עצמו, כלומר, במציאות
המשתקפת מבעד למסך - אם בעולם שבו אין סיכוי לאשת קריירה למצוא
את "הגבר המושלם" ("אלי מקביל"), אם בעולם בו כאשר נכנסים
להתקלח מישהו עתיד לצוץ מבעד לוילון עם סכין מונפת ("פסיכו"),
ואם, במקרה הגרוע, בעולם שבו רק היפים, המושלמים, ובעלי הג'ל
למיניהם זוכים בכל התהילה, הכסף והאהבה המיוחלת. ואז - אז אנו
מאבדים קשר עם המציאות האמיתית - המציאות שלנו, בה כל הדברים
הללו לא מתרחשים, בה איש צעיר כמו דוסון לירי מ"דוסון קריק"
כבר מזמן היה מוצא עצמו בשיפוליה החברתיים של כיתה נידחת
בעיירת פיתוח ללא חברים.

 והפגיעה בנו קשה ביותר. אנו ממעטים בערכינו, מקללים עצמנו.
שבים ומביטים בגיבורים עתירי הג'ל מ"צעירים חסרי מנוח",
ונאנחים. אנו כולאים עצמנו בעולם שבכלל לא קיים - ומחמיצים.
מחמיצים עולם אמיתי, חי, קיים, בו יש לנו סיכוי להצליח - בו יש
לנו סיכוי למצוא את אהבת האמת. ככל שאנו ממשיכים להתאהב במרקע
על שלל דמויותיו וגווניו, אנו יותר ויותר מתרחקים מאותו עולם
ראשוני בתולי - עולם שהוא למעשה המציאות הקיימת - או שאולי כבר
אינה קיימת, שכן הפכנו כולנו לשבויים בעולם מקסמי השווא. ואם
צודק אנוכי - אז אבוי.

  שבור לב אני מציץ בחוברת התוכניות. חיוך קל עולה על פניי.
בעוד חצי שעה משדרים בערוץ הירדני פרק של זינה מהעונה הקודמת.
אז היא עוד לא הייתה מונחת בזרועותיו של אותו בריון. אז היא
הייתה כולה שלי - על שערה הגולש, עיניה התכולות החודרות
לנשמתי, תנועותיה הנפלאות וחיוכה הכובש. כן. העונה הקודמת.
אשוב עתה לשם, לעולם ההזוי שאני כל כך אוהב. היי זינה...הנה
אני בא....


                          כל הזכויות שמורות @ הוצאת דוידי
בע"מ 2001