רציתי להגיד לך שאני מתגעגע. אני מתגעגע לימים ההם, המעטים כל
כך, שהיית שלי. טעות, אף פעם, לא באמת היית שלי. לא רשמית
לפחות. אבל היו רגעים שבהם ידעתי שאתה חושב רק עליי, שאני הבן
אדם הכי חשוב והכי יקר לך בעולם. ואתה היית האדם הכי חשוב ויקר
לי. אתה עדיין.
אבל התקופה הזאת נגמרה ועברה כנראה. עברת שלב והתקדמת. ואני?
אני עדיין שם. אולי כי אתה היית הראשון שעשה לי משהו בלב.
הראשון שהוציא אותי מהבועה וגרם לי להרגיש משהו. לא רוצה
לשכוח, לא רוצה לעבור הלאה. רוצה אותך. אמרת לי שאתה רוצה לקום
בבוקר ולראות אותי שוכב לידך. שאתה רק חושב עליי. שאתה רוצה
שאהיה שלך כל הזמן, לא רק מדי פעם. ואני כל כך רוצה. כל כך.
הבטחת שלא תעזוב אותי אף פעם, זוכר? שגם אם אני אגיד לך לצאת
לי מהחיים, אתה תמצא את הדרכים, מדי פעם, לחזור ולהציץ אליי.
אל תציץ. תהיה שם. אני רוצה אותך איתי.
אני יושב וכותב לך את המכתב הזה ועולות לי דמעות בעיניים.
הבטחת. אל תעזוב אותי. רציתי שתדע שבכל רגע אני חושב עליך. אתה
הדבר האחרון בראש שלי בלילה והדבר הראשון בבוקר כשאני פוקח
עיניים. את החלל שהשארת אף אחד לא ימלא.
רציתי לומר לך תודה. הענקת לי תהליך התבגרות מיוחד. שינית אותי
כל כך. נגעת בי והשפעת עליי בצורה הכי יפה שאפשר. את טביעת
האצבע שלך אתה יכול ותוכל לראות עליי לתמיד. זאת הפריבילגיה
שאני מעניק לך. אני מקווה שבאיזשהו אופן גם אני השארתי עליך
חותם.
אני כותב לך כדי לסיים סופית. אני לא אעמוד בפגישה איתך פנים
אל פנים. בצורך בחיבוק שלך, בנשיקה. הנשיקה שלא קרתה אף פעם.
כואב לי לראות אותך. כואבת לי ההחמצה הזאת של מה שיכול היה
לראות, אבל זה כנראה ילווה אותי כל החיים. כואב לי שסגרת את
הדלת בשבילנו. נגמר הכל לפני שהתחיל.
אבל היה שווה. היה שווה בשביל השלושה ימים האלה שבהם הרגשתי על
גג העולם. הימים שבהם אהבנו בלי גבולות או מעצורים. למרות
שכאלה יש לנו בשפע.
אל תתקשר יותר או תשלח הודעות. זה יהיה קשה מדי. זה כבר קשה.
סערת בי כל כך. יותר ממה שאתה חושב. הסערה הזאת חייבת להיפסק.

אוהב אותך תמיד, בלי גבולות. כלום לא יהיה אותו דבר שוב.
אני.