אני יודע שאני מכור.
אני פשוט לא יכול להפסיק את זה.
אין לי שליטה על העניין.
האמת שאני אפילו לא מנסה להלחם בזה.
אני מעביר שעות כל יום אחרי העבודה מול המחשב וסופר את
הניצחונות מול התבוסות.
כשהטלפון מצלצל לעיתים, התכיפות של אירוע זה יורדת בהתמדה, אני
ברוב הפעמים אפילו לא מסתכל על המספר לנסות להחליט אם לסנן או
לא, פשוט לא עונה. לא נעים להודות שיש פעמים שאני מוצא שלוש
ארבע שיחות שלא נענו ואני לא זוכר כלל ששמעתי אותן. או שאני
מוצא צלחת אוכל שהתקררה שאמא הכניסה אלי בשקט "כדי לא להפריע,
כי הילד עובד כל כך קשה. גם במשרד כל היום ואחר כך עד השעות
המאוחרות של הלילה".
ומה בעצם אני מוצא במשחק הדי מטופש הזה?
הגעתי למסקנה שכל מה שיכול לקרות בחיים יכול לקרות לי גם פה.
אנסה להבהיר למה כוונתי.
כמו בחיים. ההתחלה לעולם אינה מרמזת כהוא זה על הסוף.
אתה מתחיל משחק/ סיפור אהבה/ פרויקט בעבודה וכל הקלפים כל כך
מסתדרים האחד על השני בכזה רצף כאילו מישהו סידר אותם עבורך,
ואתה אומר לעצמך: "זהו הפעם זה מצליח, הפעם אני מסיים את המשחק
הזה בהצלחה ומקבל את הזיקוקין" ואז פתאום אתה פותח יד שתוקעת
אותך עם ארבעה מלכים ושני אסים בשורות התחתונות ואתה מביט המום
ולא מבין מאיפה זה הגיע פתאום. זהו, המשחק נגמר. המשחק שלפני
שנייה היה קרוב יותר מכל לזיקוקין נגמר בגלל איזה שלושה מלכים
ושני אסים שבאו ללא הזמנה. לכאורה, מה רע בשלושה מלכים ושני
אסים? כלום, קלפים מצוינים. אבל כמו בחיים לפעמים דברים
שיכולים להיות מתאימים ומצוינים לך בנקודת זמן מסוימת יהוו פתח
לאסון בנקודת זמן אחרת. למדה איתי בתיכון אחת הבחורות היפות
ביותר שראיתם מימיכם, מיותר לציין שהיא אפילו לא ראתה את הצל
שלי חולף לידה. סיימנו את בית הספר, התגייסנו וכל אחד הלך
לדרכו. לא שמעתי ממנה שנים, דבר שלא הפריע לי כהוא זה לפנטז
עליה עם כל אישה שהייתה איתי במיטה, עד שיום אחד אני מקבל
קורות חיים למזכירה שחיפשתי ושמה עליו. כמובן שזימנתי אותה מיד
לראיון, למרות שנתוניה לא התקרבו אפילו למה שחיפשתי. כשהגיעה
ראיתי מולי אישה עבת בשר וערפל של חוסר ביטחון אטומי מרחף
מעליה. היא אפילו לא זיהתה אותי. ניהלתי את הראיון בלא לחשוף
ולו שמץ מהאכזבה בראותי את המלכה שלי מתנפצת לרסיסים. כמו
שאמרתי קלפים טובים בנקודה מסוימת ומתנפצים לך בפרצוף באחרת,
גם אם זו מלכה.
ויש את המקרים ההפוכים שבהם כל המשחק עולה אדום על שחור ואתה
כבר בטוח שמזה כבר לא תצא בשלום, אתה מריח כבר את הריח החרוך
של ההפסד הצורב ולפתע בפתיחה האחרונה הכול מתחיל להתלבש אחד על
השני וערמות מתחילות להתארך לפי הסדר, בצבעים הנכונים. אתה
מרגיש כצופה מהצד בנס הזה שמפרפר את הקלפים לערמות מסודרות בצד
והנה הזיקוקין מגיעים בלי שהיית מוכן להם כלל. בתחושה שיד
נעלמה סידרה את הקלפים כך ללא כל מאמץ או מחשבה כלל.
ויש כמובן את זיקוקין המרגשים מכל, אלה שמגיעים לאחר משחק מלא
מחשבה מראש על כל צעד, צופה את ההשלכות של כל תזוזת קלף. מחזיר
לאחור צעדים שהגיעו ללא מוצא ומנסה שבילים חדשים. כשהזיקוקין
האלה מגיעים אתה לא מזדרז להקיש על "משחק נוסף" אתה נמתח לאחור
ונהנה מהם, כי הפעם אתה יודע שהם באמת לכבודך, הם מגיעים לך!
אני חייב להודות שלתחושה הזו הגעתי לא מעט פעמים במהלך הקריירה
המקצועית שלי אך בחיי האהבה, שם תמיד משהו מתקלקל לפני
הזיקוקין.
כמובן שישנם המשחקים הגורליים שמתחילים ב: "אם אני מנצח במשחק
הזה אז זה סימן ש..." או: "אם אפסיד את המשחק הזה אני מסים
לשחק... להיום". זה אף פעם לא עובד, כאילו מישהו עושה דווקא
ובודק כמה אתה נחוש ותעמוד מאחורי מילותיך. אם הייתי "מאמין"
מן הסתם הייתי מחייב עצמי לבצע התרת נדרים על כל אותן הפעמים
שלא עמדתי ביעדים שהצבתי לעצמי...
מישהו אמר פעם: "אם יש מזל בקלפים, אין מזל באהבה". בולשיט.
אני מוצא ששניהם כאחד תלויים בקנה קש דק שאנו מנסים להתלות
עליו ולחשוב שהוא זה שיכריע את הכף.
אין לנו שליטה כהוא זה על אף אחד מהם...
בגלל זה אני אוהב את הקלפים, אין חללים בקרב, אף אחד לא יוצא
בשן ועין.
משחקים, מפסידים או מנצחים, זה לא חשוב.
בכל מקרה סוגרים את המשחק כשנמאס והולכים לעשות משהו אחר. (לא
שזה קרה בזמן האחרון).
בחיים האמיתיים זה לא כך, אתה נסחף עם זרם האקראיות, המזל, ללא
כל שליטה בדברים הקטנים שיכולים להרים או להפיל אותך.
אם ניצחת, כמה נחמד, הרווחת בונוס/ אהבה/ רוגע.
אבל אם הפסדת אתה יכול למצוא עצמך מוטל בשולי החיים, עם לב
מנופץ, בתחושת בדידות שאין לה סוף...
הסיפור נכתב לסדנה ה-55, סדנת התמכרויות. MAY2005,
הסיפור לא התקבל כי אינו מדבר על התמכרות פיזית.
הנכון הדבר?
לשיקולכם. |
