הייתי הולכת בהתרגשות לאורך השדרה, סופרת בניינים עד המקום
המיוחד שלי.
פותחת את השער החורק, ואתה היית מחייך אלי, יושב על כיסא הקש
שטובעים בו, סיגריה ביד ימין, חיוך פרוש על פניך. היית צועק את
שמי וקם ממושבך בכדי לחבק אותי. תמיד היה לך ריח טוב של כביסה,
זה מה שהכי אהבתי בך.
היה לנו משחק כזה, ללכת למכבסה ביחד. תמיד כשהלכת למכבסה
הציבורית היית מתקשר אלי, ואני הייתי באה, מתרגשת, יודעת שאני
לא יכולה להיות יותר שמחה, וככה היינו מעבירים את הזמן בשיחות,
כשבין לבין שמנו סבון במכונה והעברנו את הבגדים למייבש.
אחרי שסיימנו עם הכביסה, בדרך כלל בשעות לילה מאוחרות, היינו
חוזרים לחדרון שלך, אני הייתי מתקלחת ואתה היית מחכה לי במיטה.
הייתי נכנסת מתחת לשמיכת הפוך ואתה היית מחבק אותי ולוחש לי
באוזן דברים שעשו אותי מאושרת, וככה הייתי נרדמת, בלי דאגות.
בבוקר, מוקדם, היה לי הרגל מגונה שכזה, לקום לפניך, לחזור
הבייתה ולהמשיך לישון. אהבתי לדמיין שזה היה חלום טוב. אני הרי
ידועה בקטיעת דברים בשיאם..
יום אחד התקשרת ואמרת שאתה חוזר לבית של ההורים, כי אין לך כל
כך כסף להמשיך להחזיק את הדירה ובעל הבית מעוצבן מזה שאתה
מפריע לשכנים עם כל המוזיקה שלך והחברים ה'מופרעים' שלך.
לא ידעתי מה להגיד, אז ניתקתי. לא הייתי עצובה, אני רק זוכרת
שלקחתי נשימה עמוקה ופתאום כל החדר התמלא בריח טוב, בריח שלנו.
של כביסה.

מאז, לא ראיתי אותך.
השער במקום המיוחד שלי נעול,
וכבר שחכתי איך מריח, ריח של כביסה.