ממעמקיי נשמתי יצרתי לי עולם,
ואולי בעצם הוא זה שיצר אותי.
כשנולדתי הטמנתי במוחי את הרע והתחלתי לרוץ לעבר החיים.
האוצר הגנוז לא היה בשימוש כי אם שמור בפני כל העולם,
והטוב שנותר מקונן באוחריו העלה על פני סובבי חיוכם.
ואני כהולכת בדרך צללים, נחלתי נפילתם של עיוורים.
כי לא להם היכולת לדעת,
ואני לא ידעתי מלחמה וכאב.


בעת תקומתו של היום החדש, נפתח לו מוחי ומטמוני לו נמלט,
ופתאום כציפור הכלואה בידי שוביה,
שוחרר לו הכלוב ונותרתי שוב בלי רסן.
אך ידעתי בלב מגבלות העבר,
ולא שבתי ליפול בטעות השרידה.


וכעת כך עם לילה כשעת הנץ  בעקבותיו,
כרואה התעורר ואעיר גם קרוביי.
לא עוד אוצרות/מטמונות וכאב,
אני רואה!