במהלך סוף שבוע אחד סוער למראית עין
אני עלול לצאת מדעתי
כי אין לי דרך לתאר לך את מסלול העכברים
המתרוצצים בבטן כמו קוביית קרח במנת שיוואס
מתרווחת ונמתחת, מתנגשת בדפנות,
ואינם ממהרים לעלות לסיפון.

הספינה הזו, גם כשהעץ חורק
מציעה מכל טוב
עדיין סמל סטטוס הבטן שלי
לא עוזבים אותה בקלות,
וכמו באוניית פיראטים שנבקעה,
כל עוד התורן על מקומו
לא חייבים למהר.

אבל אצלך, דניאלי,
גם אין סימן לסירות הצלה.
בטן רכה או לא,
את לא משליכה סולם חבלים
או שיחת טלפון מזוינת

שתגשר, מעבר לעשר דקות של דיבורים
על ענייני היום,
על קליפת השום.

אין לי עם מי לחלוק את הסיף הפנימי הזה
שבו העכברים נחלקים לשתי ממלכות
וכל אחת מהן רוצה לנכס אותך
לעצמה,
ובכל מקרה אני לוקח
את הצד המפסיד,
לפני שעורכים מחדש את הכלים
והעכברים שבים להתרוצץ
בכוחות מחודשים.

אם היית יודעת כמה זה קשה
אולי היית שמה לזה קץ
ומרעילה אותם
במקומי.

עשי מעשה,
למרות שאין לך מושג
מי חושב עליך באמצע יוני כשאת בעצמך חצי אבודה.
חוסי עליהם. תתקשרי
לשיחה ארוכה יותר, ומנחמת,
שיוכלו לנוח ממרוצתי.