מיכאלה-
מיכאלה זכרה היטב את יום הנבואה. היא עד היום שומרת את הברושור
שחילקו לה בעיר, בו נכתב: "בס"ד- ביום א' הבא העם מתבקש להגיע
לכיכר העירייה בשעת השקיעה ולחזות בנס האלוהים. לאחר החיזיון
ישא המשיח את דבריו ותתקיים הופעה של ג'ים מוריסון. במקום ימצא
ב"ה גם מזנון כשר לאוכלי חינם." מיכאלה חשבה שעניין הקאמבק הזה
כבר הפך לפאסה, אבל החליטה לבוא בכל זאת.
ביום החיזיון של הנס שחררו את כולם מוקדם מבתי הספר, מהעבודה
ואפילו מהכלא. הכיכר היתה גדושה באנשים והיו שם צלמים וכתבים
מכל העולם. מיכאלה יכלה לחוש את המתח וההתרגשות באויר. כששקעה
השמש, השתררה דממה וכולם הביטו בצפייה לכיוון הבמה. לפתע נשמע
קול נפץ חזק ומהבמה פרץ אור צורב ומטהר, מתוכו נחת באיטיות
דרמטית על ענן בהיר בחור חיוור ורזה, לבוש במעיל עור שחור
וארוך. חבורה של חסידי ברסלב שרקדו בצד החלו לברך אותו, והקב"ה
השתיק אותם במבטו. הוא חייך לעצמו, נופף בידיו כמה פעמים,
ולידו צץ בחור בעל זקן שחור, שנראה פצוע. "ערב טוב", אמר ישו,
"וברוכים הבאים לאלוהים אלפיים". הקהל האדיר החל למחוא כפיים
בהתלהבות, כולם מלבד מיכאלה, שהיתה קצת מסטולה ולא ממש אהבה את
הרעיון הזה של הקהל הצפוף והמחניק, ואת כל הרעש ששרר במקום.
מלבד זאת, האלוהים הזה נראה לה די חשוד. היא לא ידעה על מה
בדיוק לשים את האצבע, אבל היה לה איזשהוא זיכרון בעל קונוטציות
שליליות ממנו. היא החלה ללכת נגד זרם האנשים שהתגבר כל זמן,
לכיוון הפיצוציה הקרובה, בתקווה למצוא משהו לשתות. הנשימה
הכבידה עליה ככל שהתקדמה. לפתע החלה מיכאלה לראות סביבה הכל
בצבעים מוזרים. בתחילה חשבה שזה עוד נס, אך ככל שהתגברו לה
הבחילה והסחרחורת, היא הבינה שכנראה שוב עישנה משהו מטופטף.
עיניה נעצמו לאט, והיא נפלה.

אלוהים-
ושוב, כמה מפתיע, התעורר אלוהים בלי איש לצידו. הוא פקח את
עיניו ומיד סגר אותן בשל האור המסנוור שפרץ לחדרו, וקילל על
ששכח לסגור את התריס בליל אמש. הוא שנא את השמש של הבוקר, ושנא
את עצמו על שברא אותה בכלל, עד שנזכר במה שלמד אצל המטפל, ואמר
לעצמו שהוא שוב מפנה כלפי עצמו טענות ודרישות שהוא לא יכול
לעמוד בהן. אבל לא על זה חשב. הוא ניסה לחזור אל חוט המחשבה
שלו, ולהזכר מה עשה באותו ליל אמש. אה, כן, נזכר, הוא היה
בכנס, בקאמבק של המאה, ישו דיבר קצת, כרגיל קצת יותר מדי, ואז
הם המשיכו למסיבת העתונאים. אבל במשך כל הערב המכובד הזה,
אלוהים חשב רק עליה. הוא ראה אותה בקהל, לבד, מבולבלת, היה לה
משהו בעיניים, ואז היא הסתובבה והלכה, אבל הוא לא היה מוכן
לאבד אותה שוב. הוא זינק אל תוך הקהל והחל לפלס דרכו אחריה, עד
שראה מעגל אנשים נרגשים, ובינהם, במרכז, שכבה מיכאלה, חיוורת
ומחוסרת הכרה. אלוהים כרע לידה וליטף את פניה ברוך. היא מלמלה
משהו, אך לא התעוררה. למרות שידע שישו לא יסלח לו על הנס
הספונטני הזה, הוא שלח את כפות ידיו לרקותיה, ובמכה אחת החזיר
לה את החיים שלה, לקח ממנה את כל הכימיקלים שהסתובבו לה במוח,
וסגר את כל הצלקות הפנימיות שלה, אלו שהצליח להגיע אליהן. היא
לקחה נשימה עמוקה ופקחה את עיניה. הוא התקרב אליה לאט ונשק על
שפתיה. היא חשה במגע המוכר, אך עדיין לא הצליחה לזהות את
מקורו. אלוהים, מרוצה מכך שלא חש כל התנגדות, אחז במיכאלה
ואימץ אותה בעדינות אל חזהו, כיוון שחש שהקירבה המחודשת שנוצרה
בינם כל כך שבירה, עד שיכולה היתה להתפוגג ולו בשל נשימה אחת
שלא במקומה, אך במיכאלה היכה הפחד מהזכרונות העמומים הכרוכים
במערכת יחסים עם מלך השמיים והארץ, והוא היכה בה בכזו עוצמה,
עד שכמעט יכלה לחוש את ההדף, והיא קמה, דוחפת את האנשים
שסביבה, והחלה לרוץ עד שנבלעה בהמון, משאירה את אלוהים לבדו.
הוא קילל בשקט וקם. כעת ידע כבר שלא ימצא אותה שוב לעולם. הוא
בדק כמה כסף יש עליו, ונכנס לפאב הראשון שמצא, חור שחור
ומלוכלך, שם שתה כל מה שהסכימו לתת לו. אחרי זה הוא רק זכר את
עצמו מקיא, מתקשר לישו שיבוא ויביא לו עוד כסף, את ישו מגיע עם
שני שומרי ראש אימתניים, ואת הבדידות שחש כשנכנס לבדו למטה,
שוב.