אני שוטה הכפר, אני ליצן החצר
אני יודע הכל. אני יודע הרבה.
הגיון לא מייבש את דמעותיי.
המציאות חונקת אותי.
אני חיי מחלום בהקיץ אחד למשנהו.
האושר שבאשליותיי מזין אותי כזבל אורגני
את הפריחה היפה באביב.
בסוף כל חיזיון של אשליה
המציאות מכה כבעיטה של סוס לבטני.
אני נופל על האדמה ונאכל חי
על-ידי יצריי שלא עוזבים את מנוחתי ברגעים השקטים.

כל כך כיף להשמע פואטי.
ההרגשה היא טובה להשחיל מילה
לא יום יומית לשיחת חולין.
וזה כל מה שיש לי, גאווה -
חזה נפוח שיורד בדקירה קטנה,
של מחט המציאות, של חיי האושר שלי.

ומה זה חיי אושר?
למה אפשר לקרוא אושר אם אין בו אהבה,
כוס, גמירה, טוסט שמח בין חברים,
הערכת קרוביך.
אצילותך באמיר העצים שווה לעקבות
נמלה תחת אותו עץ, אם אתה פוגש מיטה ריקה בסופו של יום.