אני רוצה להיות מלך הגבעה.
אני חולם על עננים גבוהים
ועושה בנידון הרבה כנפח חסר ידיים.
רק מדבר, מחלק הוראות לחלקים במוח
שמעלים שאיפות ואת החזה כשאני הולך בין המצליחים.
אני קטן כנמלה לאדם.
אני עצלן. אפילו אם הייתי עגול
לא הייתי מצליח להתגלגל במורדו של הר תלול
אז מה עוזרות כל המילים הגבוהות?
כל ההצגה הזאת?
מה אני מקווה שיקרה?
אני לא יודע. ראשי רק מלא שאלות,
שאלות של צעיר בתחילת דרכו.
אני מרגיש שלא חוויתי דבר
רק זיינתי על זה את השכל.
לא חייתי כסהרורי, לא רקדתי בשתי חתונות,
ליבי לא מלא דאגות של רגש לאחרת.
הוא כבר התנוון כמו שריר שלא השתמשו בו שנים
ונראה שאם יחזור להתכווץ ייתפס מרוב חלודה.
האם אהבה היא הפתרון
עד כמה היא מצליחה להחיות אותנו?
עד כמה היא מזניקה, מתדלקת אותנו בשאיפות וכוח לבחור ולהיות
מאושר.
לפעמים אני שוכח למה היא מסוגלת.
כשאני אוהב אני מרגיש כאחד שיכול להזיז הרים
כמו שמשון שהפיל את העמודים, שלקחו אותו עוד כמה פלישתים.
התאבדות היא בחירה כל כך פשוטה
היא כמו לצאת מהצבא,
לעשות ESC כשאתה מתייאש ולא מצליח להתקדם במשחק.
זה כיף לפעמים להתפתל כתולעת על וו החיים,
כשהגורל מחזיק את החכה.
אולי הדייג שלי נרדם ואין כבר למה להתפתל
רק לחשוב על המצפה לי כשאפגוש את המים. |