אפשר להרגיש זקן בכל שלב בחיים שלך. אתה לא חייב להיות מקומט
כמו שזיף וללבוש חיתולים בשביל להרגיש זקן. אם יש לך סטייה
מסוימת שכוללת עור מצומק וחיתולים גם אתה יכול להרגיש זקן בלי
להיות אחד.
זה מה שקרה לי בזמן שירדתי במדרגות הנעות בקניון. הרגשתי זקן.
איך שאתה נכנס לקניון אתה מוקף בכל מה שחדש ומי יודע מה חדש אם
לא הילדים והנוער. ילדים בני 15 שקובעים את האופנה של המבוגרים
חסרי הטעם.
הילדים מנסים להיות מבוגרים ולובשים חוטיני כשעוד אין להן
שדיים או שלא חוו שפשפת הגונה בחיים שלהם. והמבוגרים מתלבשים
כמו ילדים ולא בהתאם לגילם. כשאני הייתי ילד הכל היה נורמלי
ואף אחת מהבנות שהקיפה אותי לא הרגישה צורך להתלבש כמו שרון
סטון באינסטינקט בסיסי ועוד מיס שרון ניראת כמו נזירה בתולה
לעומת בנות ה-12 של היום שבוודאי מוכנות לעשות הכול בשביל לגעת
בפיליפה או בפיליפה שלו. בקיצור הרגשתי שהכל שונה. כל מה שאני
ראיתי כמשהו שגדול עליי ואני עדיין לא מוכן בשבילו היום הילדים
פשוט אוכלים את זה בלי בעיה. להציע לבחורה חברות נראה בעיניי
כדבר הכי קשה בעולם כילד. היום הכל יותר פתוח - הבגדים יותר
פתוחים, העיניים באות אחריהן, הריצ'רץ' יותר פתוח ועם הג'ינסים
החדשים החריץ יותר פתוח. בכלל עם כל המודעות והפתיחות חריצים
נפתחים וכולם חייבים לשמוע על זה ולהתגאות. זה מה שכל כך
מגניב. להיות פתוח.
אחח הדור של היום .
אני אפילו אומר את זה באנחה קטנה.
עם כל הריפלקציה וההשואות של מה שהיה ומה שיש עכשיו לא רק
השוני בחיי הנעורים של עכשיו לעומת נעוריי מדרבנים את הרגשת
הזקנה אלא גם הזיכרונות והחוויות שחווית. כשאני נזכר באותן
חוויות הרגשות עולים אתן יחד, רגשות שנראו לך הכי חזקים בעולם
באותו רגע רחוק נראים יפים, אולי אפילו מצחיקים אבל הכי הרבה
הם נראים קטנים. אותם רגשות גרמו לך להתבגר יותר, ללמוד ואחרי
שניצלת אותם והם עברו הם נראים כמו פרה אחרונה על כדור הארץ
כשכל האנשים לא יכולים לשתות יותר מים אלא רק חלב - בקיצור פרה
מאוד רזה בסדר.
וזה מה שחבל. האהבה או ההתרגשות או הפחד שהרגשת בעבר, עכשיו
אחרי שלמדת מהטעויות, ערך הרגשות האלה נופל והרגש הופך
לזיכרון. נהיה יותר ויותר קשה לנסות להרגיש אותו שוב.
בגלל זה אני חושב שהכל צריך להיות מוקלט בחיים שלנו. אולי
בעתיד הרחוק יוכלו ללכוד כל שנייה בחיינו. ממש ערכת די-וי-די
של החיים שלך. ככה הרגע לא היה הולך לאיבוד. זה לא שאנחנו חיים
כמו בטלוויזיה וכל שנייה יש אפקט ממש יפה, או שיש מוזיקת רקע
לכל ארוע בחיים שלנו. לכן כל ארוע מפוצץ ברגשות, הוא לא כמו
בסרטים, הוא לא קורה הרבה, הוא לא מושלם אבל זה מה שיפה בו.
הוא פרטי.
ובגלל שהרגשות הפכו לזיכרונות אתה פתאום קולט שהרגש התרחש לפני
הרבה זמן
ואתה כבר לא אותו אדם. אתה שונה.