אני יושבת בחדר, כנראה כי אין לי שום דבר טוב יותר לעשות כרגע,
גלגל"צ ברקע, לא יודעת למה, אולי כי משמיעים את ברי סחרוב והוא
דווקא טוב, הגיטרה מונחת בצד מלאה באבק, כנראה כי כבר מזמן
הכרתי בעובדה שאני גרועה. אבל אני בוהה בה. ונזכרת בו. לא
יודעת למה, אבל תמיד הגיטרה הזכירה לי אותו, אולי כי הוא ניגן
ממש יפה.
לא צריך הרבה זמן כדי להיזכר בו, בכמה טוב הוא עשה לי בשנתיים
האחרונות, בכמה הוא השקיע בי, כמה הוא אהב אותי. כמה אהבתי
אותו...

תמיד כשאני נזכרת בו אני מוצאת את עצמי עם חיוך ענקי מרוח לי
על הפרצוף.
אני נזכרת כמה סטייליסט הוא היה, תמיד צחקתי עליו, על המכנסיים
של ה-600 שקל, על הנעליים של 920 על המשקפי שמש שעלו לו 742.5
. לא יודעת למה, תמיד השתעשתי בעובדה הזאת.
אני נזכרת בפנים, בעיניים השחורות, בשפתיים, באף, בו.
אני נזכרת איך כולם אהבו אותו וזה לא הפריע לו להיות עם אנשים
שהחברה לו קיבלה, וכמה הערכתי אותו על זה.
אני נזכרת שהחלטנו לקחת חופשה, מהבי"ס, מהחיים, מכולם. מכולם
חוץ משנינו, ונסענו לעשות סנובורד, כי זה איך שהכרנו, וזה מה
שהכי אהבנו לעשות, חוץ מלהיות יחד. ואך שכל יום כשיצאנו לשלג
הוא התחיל לרעוד ואיך כל הדרך למעלה לרכבל חיבקתי אותו, והוא
חייך.
אני נזכרת כמה חכם הוא היה, כמה חוכמת חיים הייתה לו, איך הכל
עיניין אותו, כמה סקרן הוא היה, כמה רצה לדעת הכל.
אני זוכרת איך ראיתי אותו נהרג.... פתאום החיוך שהיה מרוח לי
על הפרצוף נעלם לאט ובמקום זה הדמעות מתחילות לצאת. ולא
מפסיקות.
ראיתי אותו רוכב על הסקייטבורד, כמו תמיד. חשבתי כמה אני אוהבת
אותו, וקראתי לו. הוא חצה אליי את הכביש, עם חיוך, אני אף פעם
לא אשכח את החיוך, שנעלם ברגע  שמכונית באה משום מקום ופגעה
בו. אני אף פעם לא אשכח איך הראש שלו נחבט בקרקע, ואיך הרגשתי
שאני מתמוטטת.
הוא שכב שלושה ימים בטיפול נמרץ, וכל הזמן ישבתי שם וחיכיתי...
חיכיתי לחדשות טובות, חיכיתי שיתעורר שאני אוכל להגיד לו כמה
אני אוהבת אותו.
הרופא הגיע, אבל החדשות הטובות, שכל כך חיכיתי להן, לא.
רועי לא יצא מזה. הנהג שפגע בו, שהתברר גם כשיכור, לקח את הדבר
הכי טוב שקרה להרבה אנשים. את הדבר הכי טוב שקרה לי. הוא לקח
את רועי.
ורועי ישכב בארון לעולם, ולא יזוז. והנפש שלו תעלה לגן עדן, אם
אפשר לקרוא לזה ככה...
ואני יודעת שאני אף פעם לא אשכח אותו. אני לא יכולה.
ואני אף פעם לא אדע שהוא באמת יודע כמה הוא חסר לי.
והמלאכים למעלה, אם אפשר לקרוא להם ככה, גם הם יבכו, כי הם גם
יודעים שזה מוקדם מידי. הם גם יודעים שהגיעו לך יותר מ-17
שנים.
ואני רק אחכה בתקווה שמתישהו ניפגש, ואני אוכל לחזור ולהגיד לו
כל יום כמה אני אוהבת אותו.