"טוב, ביי מותק, תיהני בגן. אני אקח אותך ב-3" קראה פאם לבתה.
ומיהרה בגיפ הכסוף-קרח לעבודה. "וואי לגדל ילדים זה קשה" והיא
נסעה ונסעה. חולפת על העצים שלאחרונה נעשו ירוקים יותר, על שני
הילדים שקונים בקיוסק שם ממתקים, חלפה ליד סופר, ראתה ציפור
יושבת על ענף, כאילו מחכה למשהו. היא ראתה את נוצותיה התכלת,
בטנה הכתומה, עיניה השחורות הקטנות.... ופתאום נשמע רעש שגרם
לליבה לקפוץ. "מה הולך כאן?? לא ייאמן. לא עכשיו... אני מאחרת
לעבודה!" וכאילו ניסתה לשכנע עצמה, שלא צריך לדאוג למכונית
שהתנגשה בה... "טוב... שאף אחד לא ייתבע אותי לפחות" היא יצאה
מהמכונית ופתחה בריצה למכונית האדומה לפניה. "הלו? סליחה?
יואו תקשיב אני ממש מצטערת, לא ראיתי שנסעתי מהר" הוא לא השיב
"סליחה? אתה שומע אותי?" הוא הסתובב להביט בה "כן, זה בסדר לא
נורא. אני לא חושב שקרה משהו. " הוא ניסע להתניע את המכונית.
וניסה. וניסה. "הוא הביט בה בעיניים משועשעות. "אז אולי כן קרה
משהו..." היא נשברה בהקלה כששמעה את השעשוע בקולו. "את פאמלה
נכון? פאמלה רובינסון?" "מה? אה, כן, כן.. מאיפה אתה יודע?"
הוא חייך "את עורכת דין לא? אני רואה אותך כל יום. בהפסקה
מהעבודה. " היא הביטה בבלבול קל לעברו "מה? איך.. אתה יודע?
איפה ראית? מה?" הוא צחק, בקול רם הפעם. "את הולכת בהפסקה שלך
לקפה-נטו כל יום... ראיתי אותך" וכשאמר את זה, היא הסתכלה
בעיניו וחשה שהיא טיפה מסמיקה מעצם העובדה שהוא יודע עליה כך.
"נכון... טוב, תקשיב, אני ממש מצטערת על האוטו. איך אני יכולה
לעזור?" הוא הרהר לרגע. לדקה או שתיים. "אמממ... טוב אני מניח
ש...את יכולה אולי להסיע אותי? ושאני אבקש מגרר להחזיר את
המכונית?" היא חשבה לרגע ואמרה, "טוב, זו אשמתי אז כן." והיא
הוסיפה בחיוך קטן ונוצץ "אבל... אם אתה חוטף כלשהו שבעצם עוקב
אחרי כל יום?" שניהם שיחררו צחוק גדול והלכו לעבר הגיפ
הכסוף-קרח.
וב-4 בצהריים, נחה פאם בכורסה בביתה ואכלה פופקורן מול
הטלוויזיה. "אמא, אמא! אמא, בואי! הבטחת שתשחקי איתי! אמא!!"
"הילי, מותק, אמא לא יכולה עכשיו, אמא עייפה." היא צווחה בקול
חזק יותר "אמא!!!" "הילי אמא לא יכולה עכשיו-מה-מותק תפסיקי
לצעוק- לא. לא, לא, הילי! לא! זו קופסת התכשיטים של- הילי! מזל
שלא נשברה! בואי, בואי, תקשיבי מה נעשה..." הילי הסתכלה לרגע
בקופסת התכשיטים על הרצפה, והלכה לשבת על אמה. "זהו, בואו נהיה
רגועים הילי" אמרה פאם בעודה מחליקה יד על שערה הבהיר של הילי.
"מה דעתך... שנשחק מחר... אחר שאני אקנה לך סוכרייה!" הילי
נשענה עם ראשה על אצבעה ואמרה, "אההה... שתיים?" אמרה עם חיוך,
ערמומי קצת. "בסדר, שתיים!" ושתיהן ציחקקו. "אבל... אמא... את
יכולה לקנות לי רק אחת אם... אם.. אם את לא רוצה שאני אוכל
הרבה ממתקים... " היא הביטה באמה במבט של גור כלבלבון
וערמומי... ופאם אמרה, "בטח שאני אקנה לך שתיים... רק אם
תבטיחי שלא תוכלי את שתיהן באותו יום." ופתאום מפניה של הילי
נעלמה ההבעה הערמומית ופניה התרככו. "אני אוהבת אותך, אמא"
ופאם שלחה לה חיוך ענק וחיבקה אותה "אני יודעת מתוקה, גם אני,
גם אני"
למחרת היא נסעה קצת יותר לאט לעבודה, לא להיתקל במישהו עוד
הפעם. והיא חשבה לעצמה... "טוב... אולי, אולי אני אפגוש אותו
בבית-הקפה.... אולי... אוף, על מה אני חושבת?? יש לי עבודה
לעשות" והיא הגיעה לעבודה. מחייכת עם עיניים נוצצות כתמיד
למאבטח, שחייך חזרה, אומרת שלום לאנשים שראתה בדרכה למעלית.
"קדימה, קדימה, עוד קומה אחת" היא אמרה במעלית, שרק עוד מישהי
אחת הייתה שם. האישה הזקנה נראתה חכמה אפשר לומר. שערה
האפור-לבן היה אסוף בפקעת רפויה במעט. "את יודעת, לחץ יכול קצת
להזיק את יכולה להשתחרר לפעמים" פאם בקושי הסתירה כמה שנבהלה
מזה שהבינה שיש במעלית עוד מישהו והסתכלה על הזקנה. "סליחה?
אני... אני עורכת דין להיות לחוץ זה חלק מהמקצוע," האישה הזקנה
צחקה בצורה מאוד מוזרה, כאילו שהיא מנסה עם המון סבלנות ללמד
ילד קטן מה זה שתיים ועוד שתיים. "את עוד תגלי" וקולה נשאר
קליל, "שיש בחיים עוד דברים חוץ מלחץ, עבודה וכסף. יש גם
משפחה-" פאם הביטה בה בכעס "מעולם לא אמרתי שאין לך עניין
במשפחתך, רק ציינתי משהו... ויש בחיים גם אהבה. וגורל. מקווה
שתמצאי אותם בקרוב" דיננננג. דלת המעלית נפתחה ופאם יצאה משם,
מעט מבולבלת, מעט מהורהרת, והתקדמה לכיוון משרדה. היא הביטה אל
החלון. ואז, היא ראתה את האישה הזקנה חוצה את הרחוב. ולרגע,
לרגע היא חשבה שראתה ציפור על כתפה. "אבל זה לא ייתכן, ציפורים
אינן חיות מחמד," היא אמרה לעצמה בתוקף. ולרגע, אולי היא רק
דימיינה, היא ראתה, שלציפור, אשר צבע נוצותיה תכלת, הייתה בטן
כתומה ועיינים קטנות. שחורות...
"סליחה, פאם?" היא הסתובבה עם כיסאה מייד לעבר הדלת, שאדם רזה
עם שיער שחור קצוץ עמד שם. "אני מקווה שאני לא מפריע." "לא, לא
זה בסדר, פיליפ" ומחשבותיה על הזקנה והציפור נשכחו. "יש לנו
מקרה נוסף. הרגע, שלחו לנו.אם את מוכנה לטפל בתיק הזה. " הוא
הביט בשאלה אל פאם. "תביא לי את המסמכים בבקשה, אמממ... כן, כן
אני אקח את זה." היא נאנחה "עוד הפעם..." פיליפ הגיב ואמר,
"כן, תיקים של הורים מאמצים מאוד נפוצים... חבל, אה?" "כן,
חבל... אנשים צריכים להחליט בהתחלה אם הם רוצים את התינוק.
טוב, תודה פיליפ. להת'" פאם ארזה את המסמכים של המקרה בתיקה,
והלכה להפסקה שלה. וכאשר היא ירדה, המשיכה לחשוב על אותו אדם
צעיר שפגשה, ואמר שראה אותה כאן כל יום...
זה היה שינוי מרענן, להיות מחוץ למשרד החנוק ומלא העבודה. היא
צעדה בחופשיות לקפה-נטו. ובו-בזמן אספה את שיערה בקוקו גבוה
אלגנטי, שהתאים בול לחליפתה השחורה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.