התחושה הקרה שמלווה אותי כבר יומיים,
לא מסכימה לעזוב את גופי.
התמונות שמלוות אותי יום וליל,
לא מרפות מזיכרוני.
השאלות הרבות שמתרוצצות בראשי,
לא יקבלו אף פעם תשובה.
הדמעות שתמיד יורדות מעיניי,
לא נפלו, דווקא השבוע.

אמרו שזה נורמלי להרגיש מוזר.
מנסה להבין איך אני, הרגישה, לקחתי את המוות שלו כל כך
בקרירות.
ככה אנשי הרפואה צריכים לעשות, זה מה שכולם אומרים.
רק אני חושבת שלא להזיל דמעה זה קר מידי?
איך יכול להיות שגם אני נכנעתי לאטימות הזו...

לזכר חייל (ששמו שמור בליבי) שהתאבד השבוע.
יהי זכרו ברוך.