New Stage - Go To Main Page


מגלשות (בייביסטר לילד הישן שלך).

מהלך בין גוויות של בניינים והעיר מזמזמת לקראתי בלילה. שלי
שוכבת בדרכי, מעולפת, כמו שתמיד היא עושה, מעל לשלולית. משהו
בגשר מתחתיה מזכיר לי את "הצעקה" שג'וד אמרה לי שאם מסתכלים
בצדדים של התמונה אפשר לראות את הפיורדים. כשהמשכתי ללכת חשבתי
כמה מוזר שלמדתי להתעלם מן הפרטים הקטנים ואיך שהכל נשכח כאילו
התנדף דרך העור למרות שהבטחתי לי לרשום את הכל. אבל כבר אי
אפשר לזקק חוויות. שזה מה שנשאר לי אחרי שסלקת אותי כמו הילד
שהיה לך. הכרתי אותה פעם, שהיא היתה הולכת יחפה, והרגליים שלה
תמיד נשארו כאלה נקיות כאילו רחפה מעל הזוהמה של תחנה מרכזית
באר שבע תזכיר לעצמי, ללמוד לדרוך בלי ממש לגעת. לידה מוטל
הילד, שוכב, גם הוא נוגע לא נוגע בכביש ובזוהמה. הוא לא שלי,
זאת אומרת, ממש מהעבר הרחוק שלה. הקליניקה מחכה לי עוד כמה
גושי בניינים והילד רץ מהר ותופס בידי. אף פעם לא היה לי את
הלב להשאיר אותו שם כי לילד לא אכפת אם הוא באמת שלך אני מניח
שהוא בא איתה כמו עסקת חבילה. היא ישבה על המגלשה אז וספרה לי
איך בחודש השלישי אז לקחנו לה את הילד שלה. היא צוחקת אבל
הכפות רגליים הנקיות האלה רועדות כאילו חיטטתי עמוק בתוכה. הוא
מחזיק לי את היד מושך אותי למטה וימינה. העתק שלה רק מרוכז
כאילו מושקע, מתומצת יותר והוא מביט בי מלמטה. ליטפתי לה את
הבטן והיד שלי נרעדה כאילו שקעה פנימה וראתה איך הוא נאחז
ושורט את דפנות הרחם בנסיון להשאר. נכנס לקומה השניה, בדלת של
המרפאה והקבלה ריקה מלבד עציץ פינתי וכורסאות מעור לבן. הוא
מתישב על הרצפה ומשחק בדבר מה נסתר. אני יודע שזה לא הגיוני,
ואיך יצא שאני שומר עליו? זה לא שלי, אפילו לא הכרתי אותה אז.
היא והחבר יושבים על הספה הלבנה ומחכים שעתיים ואחרי הכל היא
בוכה את עצמה החוצה. בלילה היא התעלפה ואמרה שהוא בא אליה,
מכווץ מעלבון ואשמה וזה לא שהיא לא רצתה אותו, אבל לא אז.
הזמן, היא אומרת, הזמן לא רץ בשבילה דמייני שהצוואר שלך בין
ידי, חלוק רופא לבן עוטף את גופך. שהלבן בפנים משתלט גם הוא,
המוח רומז לך על איבוד הכרה ופני קפואים בזעם, מכווצים בעלבון
ובאשמה מרצדים אל מול פניך, בעודך מכחילה, ותאים קטנטנים
בקופסא שלך למעלה מתחילים להתפוצץ. אני מתיישב על כורסת
הגניקולוג ופותח רגלי לפישוק נצחי. מקביל עצמי לקיר, ושולח את
המגרדת עמוק ככל האפשר מנסה לשלוף אותך ואת שורטת את הקירות
מתוך שינה ואומרת שזה שוב אני. ולך תסביר לה שכמו שזה לא היה
הזמן בשביל הילד שלה אז ככה בשבילי זה לא הזמן שלה. שרידיאהבתה
נקרעים מתוכי זולגים לרגלי בלתי מזוהים כמו עובר בחודש השלישי
שאפילו סימני המין מטושטשים. בחלון נבט אלי גן השעשועים של בית
ספר אפק, איפה ששיחקנו מזמן, פעם, ברופא וחולה.והילד הישן שלך
קורץ לי מאחת המגלשות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/9/01 12:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דרור ולדר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה