אם תקרא את המכתב
משהו הספיק לקרות.
אתה על סלע ואני תחתיו
גרונך אטום, ידיי קרות.

מתוך להבות קברי אגן עליך
אהוב, פחדן, אמיץ, אנוש.
עת לאו עיניים בשמורותייך
נשקת לי משפט קדוש.

הדמעות מאחוריך, נפרדת כבר
עד לעוד שקיעה יוקדת.
דמעתך כגחל על רגבי עפר
בורחת מעליך ונכבית.

אל תבכה אלי בלילה
אל תקרא לי בין שמשות.
אני אלחש אהבתי ממעלה
אשמור אותך מן השנים הגועשות.

אז אם תסיים את המכתב
אני עכשיו קטועת עתיד.
מעלה מעלה יחייך כוכב
והוא אני - כרויה באדמתי.

אחרי 19 שנים בירושלים ושנה ושלוש בעזה,
רק עכשיו פתאום גיליתי כמה פעמים הייתי קרובה להיות הנזכרת...