גשם של אבק, המילים הן תשלילים קלים של מציאות שאין בה כבר
ראות. אז נכנס יין, יצאה תכולת הבטן, ואיתה מחשבות בריח שתן
נורו ללא רסן, זכרונות כמו, אחת, על בחורה שלחשה 'חבק אותי'
ושקטתי, אהבה שהחמיצה לשינאה, כי ניתקתי, וצליל הנתק הידהד עד
רטט. לעולם לא נפלו השמיים, אבל קצת סחטתי את העיניים ממיים,
בתוכי דברים התבלו, התכלו וקמלו, התאחו עם האדמה החמימה. עוד
הרבה מחורבנים קרו, מתו כדי שאחרים יבראו, סיימתי עם מורות
נוראיות, עכשיו העולם המעופש הוא לי הביצפר החדש, הזמן מתעוות
ומאט מולי, לא כי אני כלי, כי אני כלי משחק,העולם העטוף בעטיפת
ממתק כמעט שנמחק, אם אי פעם היה קיים. אני מרגיש כהסדר שאחרי
הכאוס, יותר כמו הבוס,יושב, רגליים צלובות, ידיים יוקדות, כותב
ואוכל, כל השאר לעזאזל, אולי אני קצת אפאטי, אולי כי הרגתי
ולבשתי את עורו של פיל, אולי כי שמתי לב וזין לקשר העבה בין
גזע העץ לדקיקות השתיל, אולי כי קיבלתי טיפ מבודהה, אולי כי
צלבתי את גופו השמן על פגודה. המואר והגאון יודעים... בכל מקרה
- עורי מקורה, ודמי עדיין מבעבע, תמיד מתגעגע, ראשי עדיין
כמעיין נובע, ואני פוסע בשקט, אצבע אצבע, לעוד מוקש רגל... זה
ההרגל. |