יום אחד אני עוד אפריח זרי בלונים. אני יודעת. זה יקרה שנתיים
וחודש אחרי שאתחתן, יוולד לי ילד בחודש אפריל ואני אקרא לו
ניסן. אמא ואבא, ובטח גם ירון ירצו לקיים מסיבה גדולה
לברית,בסטייל של אשכנזים דור שלישי בארץ, איזה בית קפה נחמד
באיזור השרון, שישי בצהריים, סלומון מעושן וחמישה סוגי תה.
אני בטח אהיה עד אז בת יותר מ -30, תישאר לי בטן שמנמנה ואני
רק ארצה לשבת כל היום ולחבק ולנשק את הילד הבכור שלי. לא יהיה
לי אכפת גם שלא תהיה מסיבה בכלל, אבל אני מכירה את עצמי: לא
אתווכח ואתן להם לעשות את זה כמו שהם ירצו. אני אציב רק תנאי
אחד:שיתנו לי להפריח הרבה הרבה הרבה זרי בלונים.
אני רוצה לראות אותם: בכל צבעי הקשת- מתעופפים, עגולים כמו בטן
של אמא של תינוק שעוד לא נולד. זרים של שמחה.
בינתיים הכל חלומות שנחרטו בדיו צבעונית. אני וירון זרים, וטרם
קיבלתי זרים של פרחים. אני מעבירה את הזמן בלשחק עם תינוקות של
אחרים, בלהעיף איתם בלונים ולא לתפוס, איך אין אף אחד שאוהב
אותי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.