12,13... כבר כמעט ואין טעם לספור, אבל אני ממשיך. נראה לי
שאני האחרון שנשאר, אבל אני לא יכול להיות בטוח. אם נשארו פה
אחרים הם בוודאי איבדו את שפיותם די מזמן. אני שהובלתי את
חבורת מוגי הלב האלה לקרב שהיה אבוד מראש כשלתי במשימה, אבל הם
אפילו לא ניסו, הותירו את מפקדם מאחור לעמוד בתוך ענן אבק אדיר
ולצפות לקץ. אני שוכב, מנסה בכוחות אחרונים לייצב את הנשק
ולכוון אותו אל עבר האויב. נראה לי שהם עוד לא הבחינו בכך שאני
נשארתי, בכל זאת הנסיגה הייתה כמעט מוחלטת אבל אני חייב לעשות
משהו, אני לא יכול סתם לשבת ולצפות שהם יפספסו אותי, אני גם לא
יכול לירות אף כדור כי ברגע שהראשון ייצא מהקנה מחבואי ייחשף
וסופי יהיה קרוב מתמיד. הידיים רועדות, המים במימיות כבר כמעט
ונגמרו ואני כולי מזיע. הסתערות של אדם אחד על מחלקה שלמה
כמעט, זה מה שאני עומד להתבצע, זחלתי קדימה ובכוחות אחרונים
העפתי רימון והתחלתי לרסס. ההלם היה מוחלט חיסלתי לפחות חצי
מחלקה לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה ואז בתמרון מתוחכם
נפלתי לתוך בור בעומק של כשלושה מטרים. החיפושים אחרי נמשכו
שעות, הם היו בטוחים שהופעתי ונעלמתי מעל פני האדמה כמו איזה
חיזר או גיבור על. שמעתי את קולותיהם המיואשים והמפוחדים לבסוף
הם נסוגו לאחור. הצוות שלי חזר וכבש את המוצב. אני זכיתי באות
הגבורה ואת הצוות שלי העמדתי מול כיתת יורים אבל הם ברחו כמו
הפחדנים שהם, אז זרקתי עליהם רימון והסתערתי...