עומד אתה על אי. חופיו המוזהבים מולך. ערכם מעבר לכל כסף או
זהב. אל מול עינייך האוקיינוס: צבעו זך וטהור...
עומד אתה על צוק. מטיל בידך שק קטן, מלא בזהב.
עינייך לאופק. הרוח משנה את מהירותה עפ"י רצונך וקול הגלים
מתחזק או נחלש בהתאם למחשבותיך.
שקיק הזהב קופץ פעם אחר פעם אך בדיוק מרבי נוחת חזרה אל כף
ידך. השמש הטרופית מחממת כל חלקה טובה בגופך ומרוממת את רוחך.
רגלייך כשורשים, מקומן מקובע באדמה ואין ברצונן לזוז. ידך
השמאלית שמוטה בעוד הימינית עוסקת במלאכת הקפצת השקיק. שיערך
הדל משחק בטיב הרוח כילד צעיר... כל שרצית הוגשם. כל שנותר הוא
ליהנות מן הרגע. להטיב ולנצל את מלוא החסד שהוגש לך על צלחת
הברונזה. עינייך נוטות אל עבר ידך המקפיצה את שקיק הזהב.
תנועתו הקלה חוזרת על עצמה ברשרוש קליל של מטבעות הזהב שבתוכו.
תנועתו מדויקת להפליא. פעם אחר פעם, כבדרך נס, נוחת הוא על כף
ידך. אין הוא חושק בנפילתו מהצוק, ועל כן עושה מאמצים אדירים
על מנת לנחות בדיוק על כף ידך הימינית.
אך מה יקרה אם לפתע כף-ידך הימינית לא תהיה במיקומה הקבוע בכדי
לתפוס אותו? האם הוא ייפול אל מעבר לצוק? אתה מתחיל לתהות.
מביט אל עבר שקיק הזהב בחשדנות יתרה. תנועתו נראית לפתע
מפוחדת. נדמה כי הוא מזיע, כי הוא רועד... אתה שומט את כף ידך
הימינית. תנועתו של השקיק משתנה לפתע. הוא מנסה לבלום את
נפילתו הצפויה בכל דרך אפשרית: משתהה כאשר מגיע לשיא קפיצתו
ודוחק באוויר בעת שמתחיל ליפול מטה.
אתה מביט בו.
מביט בו חוצה את הנקודה בה הייתה קבועה עד לפני רגע כף ידך
הימינית. עובר את המרחק שבינה לבין קצה הצוק. ומשם מטה. נפילתו
ארוכה וחיננית. הוא מצפה למותו הקרב ומרשרש קלות. אתה מביט בו
ומרחם עליו. עינייך נעשות לחוצות וכבדות עלייך. אפך לוחץ
החוצה. כף-ידך הימינית מזיעה ורועדת. כף ידך השמאלית מביעה
חרטה עמוקה על המעשה. השקיק בינתיים ממשיך בנפילתו הצפויה מראש
אל עבר האדמה. אינך יכול לשאת בכך עוד. מחשבתך נטרפת עלייך.
אתה מזנק לעברו. דואג לכך שגופך ישמור לעצמו את החלקה הקטנה
ביותר במרחב אותה הוא יכול לנכס לעצמו. אתה מתקדם אל עבר השקיק
במהירות מדהימה. הרוח מכה בפנייך כסטירה מצלצלת. האוויר הקר
מקשה את הנשימה. כעת עקפת את השקיק בדרככם המשותפת אל הקרקע.
השקיק אינו חשוב יותר. מצאת עיסוק חדש, עיסוק טוב יותר. הנפילה
הפכה חשובה יותר, מהנה יותר. אתה מתענג על כמות הזמן שעבר מאז
שעמדת על הקרקע היציבה של הצוק. חושב בעונג על כל שאיבדת ועל
כל שהיה. משחזר במוחך את השמש החמימה, את הרוח, את הגלים...
וכבהנפת להב חוזר אתה אל התהום. אל הנפילה. מבין אתה את מר
גורלך אך מקבל אותו בעונג, מקבל אותו בשמחה. שעת הנחיתה
מתקרבת. ניחוחה עולה לשבריר שנייה. אתה חש את מגעה החם
בדמיונך. אתה מתרסק. בכאב עצום בר-חלוף אתה מתרסק. עפעפייך
מתקדמים מטה אט אט. קול חבטה נוסף נשמע. שקיק הזהב נוחת לידך.
רשרושו הקל מסב לך עונג. ידך הימינית חושקת בתפיסתו, אך לשווא:
הוא כבר נחת.