[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אילה פופקו
/
ילדת היערות

יש אומרים שהיא רוח. אחרים אומרים שהיא מכשפה. אך היא קיימת,
זאת הכל יודעים. אין איש שלא שמע עליה, על אותה נערה מסתורית
הגרה ביער. השמועות אומרות שהחיות הן בני בריתה, והעצים הם
חבריה. אך איש לא יפקפק בעובדה שיש לה כוחות. עוברי אורח שראו
אותה, סיפרו שאין דבר המשתווה ליופייה, לתמימותה, למלכותה.
אבירים ונערים שרצו בה לעצמם, שבו בידים ריקות, טוענים שהיא
פרי דמיונם של האיכרים, סתם עוד אגדת עם. אך היא אמיתית. זאת
הכל יודעים.
מספרים שאי אפשר למצוא אותה, שהיא נגלית רק לאלה שאינם מחפשים
אחריה. אם הינך בר מזל, אתה תזכה לשמוע את קול שירתה הערב
בינות לעצים, נישא על כנפי הרוח כהד מכשף. ולעיתים, אם תעמוד
במקום ותמתין, היא תתגלה לפניך במלוא הדרה. אותה ילדת יערות
בשמלה לבנה, שלחיה כעלי וורדים ועיניה כאור הכוכבים בשמים.
אומרים שהיא אינה מזדקנת לעולם. שתמיד הייתה ותמיד תהיה אותה
ילדת יערות יפיפייה.
הסיפורים על אותה ילדה התפשטו בכל הממלכה, והגיעו אף עד
לאוזניו של המלך פרדריך. כל אדם שתשאלו, בין אם זה אציל או
איכר פשוט, יגיד לכם כי המלך פרדריך הוא בעל לב אבן. אדם קר
וחסר רגשות, אשר כל רצונותיו הם להשיג את מה שאין לו. בין אם
זה אוצר גדול, או מטבע שחוק. כל דבר שמשך את תשומת לב האיכרים,
משך את תשומת ליבו. גם הוא שמע על אותה נערה מסתורית המסתובבת
ביערותיו, גם הוא שמע על אותה יפיפייה אלמונית בעלת כוחות
הכישוף. וככל ששמע עליה יותר, כך רצה אותה יותר. הוא כל כך חשק
באותה נערה יפיפייה ומסתורית.
כעבור יומיים לערך, שכר המלך את היערן הידוע לשמצה ג'ק
לונגסטון, על מנת שיביא לו את ילדת היערות. השמועות אמרו שג'ק
גר עמוק בתוך היער, מנגן בחלילו ומכשף את החיות. גם סיפרו שהוא
היה קשת מעולה. לא היה דבר שיכול היה להתחמק מחציו, אפילו לא
איילה במנוסה. הוא ידע לעשות כמעט כל דבר. הוא היה רוצח שכיר,
וגם צייד. אומרים שאף הרג דרקון פעם אחת, ולא סתם דרקון. דרקון
אדום עצום ממדים. אכן, היו שמועות רבות בנוגע לג'ק לונגסטון,
היערן המסתורי עטוף הברדס.
ג'ק לונגסטון עצמו היה צוחק כל פעם שאחת השמועות התגנבה
לאוזניו. הוא עצמו לא חשב שהוא מסתורי ביותר. הוא העדיף לחיות
את חייו השקטים ללא הפרעות. זאת הסיבה שהחליט לבנות את בקתתו
הקטנה במעמקי היער. מדי פעם, כאשר היה שומע על עבודה חד פעמית
בעלת פרס כספי גבוה, היה יוצא לבצעה בשקט וללא בעיות. הפרס
הכספי שהיה מקבל היה עוזר לו לעבור את החודשים הקרובים.
אך העבודה הזאת הייתה שונה. הפעם, ג'ק התבקש להביא למלך את
ילדת היערות. הפעם, ג'ק התבקש להביא למלך יצור תמים וחף מפשע
אשר מעולם לא הרע לאיש. שלו כהרגלו, שאל ג'ק את המלך למטרת
העבודה.
"היא רכושי", ענה המלך בזעם. "היא גרה ביער, והיער שלי. יש לי
הזכות להוציאה משם."
"ואם היא אינה רוצה לצאת מן היער?" שאל ג'ק בעזות מצח.
המלך הזעיף פניו ולחש בצורה מאיימת "אז אני אשרוף אותה חיים,
ואת כל היער הארור יחד איתה." ההסבר לא סיפק את ג'ק. אך עבודה
זו עבודה, והוא היה זקוק לכסף. כעבור שעות אחדות, כבר היה דוהר
בשבילי היער, מחפש אחר הילדה. הוא היה הגשש הטוב ביותר בממלכה,
ולא עבר זמן רב והוא כבר דהר בעקבותיה. היא נגלתה לפניו לפתע,
משכשכת רגליה במעין קטן, וצחוקה כקול הפעמונים נישא על כנפי
הרוח. ג'ק כחכח בגרונו, מודיע על נוכחותו באזור. היא הפנתה
לעברו את מבטה. תחילה, בבהלה מסוימת, אך לאחר רגע נרגעה וחייכה
לעברו. לא הייתה זו הפעם הראשונה שפגש בה. ג'ק וילדת היערות
היו חברים טובים כבר זמן רב. לעיתים היו יושבים יחדיו על שפת
הנהר, או סתם על גדם עץ, ומספרים אחד לשניה את שאירע להם במהלך
הימים האחרונים. הוא היה מספר לה מה שקורה בממלכה ועל עבודות
אחרונות שביצע, והיא הייתה מספרת לו על חיות חולות שטיפלה בהן
ועל קול הרוח הנושב בינות לעצים. מדי פעם, כאשר היה מנגן
בחלילו, הייתה מופיעה לפניו, מקשיבה לנגינתו ושרה איתו.
אך חיוכה של ילדת היערות לא נשאר לזמן רב, הוא דעך לאיטו כאשר
הבחינה כי דבר מה אינו כשורה.
"מה קרה?" שאלה אותו בשקט. ג'ק קילל בליבו את הרגע שבו הסכים
לעבודה הזו.
"המלך רוצה שאביאך אל טירתו", ענה לה בקדרות. חיוכה של הנערה
נמוג כליל, ופניה החווירו.
"איני יכולה לבוא, היער הוא ביתי. כיצד אוכל לעזוב אותו?" ענתה
לאחר דקות אחדות בקול רוטט.
"אם לא תבואי, המלך יצווה לשרוף את כל היער", הילדה נשאה אליו
מבט מלא אימה.
"אם כך, אני חייבת לבוא", אמרה לאיטה. ולאחר שאמרה מילים אלו,
התרוממה על רגליה וצעדה לכיוונו. ג'ק עזר לה לעלות על סוסו,
והתיישב מאחוריה, אוחז במושכות. הילדה הביטה בפעם האחרונה על
המקום שהיה לה כבית שעה שדהרה על גב סוסו של ג'ק, נפרדת לשלום
מעצים וחיות. כאשר הגיעו לארמון, נדמה היה כאילו שכחה כיצד
להזיז את גופה.
"איני יכולה להיכנס לשם", לחשה באימה לג'ק. הוא הורידה מהסוס
ונשאה לעבר חדרו של המלך. שומרי הארמון הביטו בפליאה בילדה
המצטנפת בזרועותיו של ג'ק, משרתים שעברו במסדרונות הפילו
מידיהם מגשי אוכל כאשר הבחינו בג'ק חולף על פניהם. למרות
השמועות הרבות על יכולתיו המופלאות ג'ק, רבים האמינו שאפילו
הוא לא יוכל להביא את ילדת היערות.
ג'ק נכנס לחדר המלך. הוא ניסה להעמיד את הילדה, אך נראה כי
רגליה העדינות של זאת סולדות ממגע עם רצפת האבן הקרה. ג'ק
ציווה על אחד המשרתים להביא כיסא כדי שהוא יוכל להושיב אותה.
הכיסא הגיע כעבור רגעים אחדים, וג'ק הושיב את הילדה בעדינות
מרבית, כאילו הייתה אישיות חשובה. הוא לחץ את כתפה בעדינות
ונשאר לעמוד לצידה, כאילו אומר לה "אני אגן עליך ככל שאוכל."
כמה שהילדה הייתה אסירת תודה על שנשאר לצידה.
המלך בחן בעניין רב את הצעירה המפוחדת היושבת מולו. כמה מסופק
הוא חש כאשר הביט בה. השמועות אכן היו אמיתיות. שערה הבהיר שנח
על כתפיה בגלים רכים, נראה כאילו אור השמש עצמו שזור בו. עיניה
הבהירות, אם כי המפוחדות, נראו כאילו הכוכבים עצמם מנצנצים
בתוכן. ושמלתה הלבנה והבוהקת, נראתה כאילו היא עשויה מקרני
ירח. המלך לא יכל למצוא שובע למבטיו.
לבסוף תהה אם גם שאר השמועות נכונות.
"שירי." אמר לה. הילדה הביטה בו בפחד. כמה חששה מאותו אדם אשר
הוציאה מהיער בניגוד לרצונה. היא פתחה את פיה, אך שום קול לא
יצא. היא הניעה את שפתיה, אך שום קול לא נשמע. "שירי!" פקד
המלך שוב, והפעם בחוסר סבלנות.
"איני יכולה", בכתה הילדה חרש.
המלך החל מאדים כולו. "מדוע לא?" צעק עליה.
הילדה השתתקה בבהלה מעוצמת הצריחה. היא השיבה לעצמה את נשימתה
וענתה חרש. "בשיריי אני מביעה את שמחתי מהיער ומהחיות הגרות
בו."
"אם כך מדוע אינך יכולה לשיר?"
"איני יכולה לשיר אם איני שמחה."
המלך רתח מזעם. הוא רצה לשמוע אותה שרה. הוא לא היה רגיל
שמסרבים לפקודותיו. הוא ישמע אותה שרה ויהי מה.
"אם לא תשירי, אשרוף את היער." איים עליה, בטוח כי מילים אלה
יגרמו לה לשיר. הילדה נראתה מבועתת. "לא. אני מתחננת בפניך,
בבקשה. אל תשרוף את היער", הדמעות זלגו ביתר שטף על לחייה,
ועיניה החלו מאדימות.
"אם כך שירי", פקד המלך בשלישית.
"איני יכולה", בכתה הנערה.
המלך רעד מרוב זעם. אם הוא לא ישמע אותה שרה, איש לא ישמע.
"שומרים", ציווה המלך בקול. שני שומרים חמושים נכנסו מבעד
לדלת. "קחו מכאן את הילדה וכלאו אותה במגדל", ילדת היערות
החווירה כליל. היא לא ידעה מה משמעות המילה 'לכלוא', אך ידעה
לפי טון דיבורו של המלך שדבר זה לא יסב לה אושר.
ג'ק קמץ את אגרופו בכעס. "לא. אינך יכול לעשות זאת", צרח על
המלך והתקרב אליו באיום. אך המלך לא הקשיב לו, ורק סימן
לשומרים להוציא את הילדה מהחדר.
"ג'ק!" קראה הילדה בפחד שעה שהשומרים החלו גוררים אותה לעבר
הדלת. "בבקשה ג'ק. עזור לי."
"לא!" צעק ג'ק. סכינו הופיעה במהירות בתוך ידו, ולא עברה
שנייה, וגופות השומרים כבר שכבו על הריצפה. הילדה החלה ממררת
בבכי על מר גורלה. ג'ק עטף אותה בעדינות בתוך זרועותיו, והיא
הצטנפה בתוך גלימתו. "אני אגן עלייך", לחש לה באוזנה. "לא אתן
לאיש לפגוע בך."
"מבטיח?" שאלה אותו בלחישה רועדת.
"מבטיח", ענה לה, ונשבע לעצמו כי ימלא את הבטחתו ויהי מה.
המלך חייך ברשעות לנוכח ניסיונו העלוב של ג'ק להציל את הילדה.
"משמר!" הוא קרא בקול. עשרים חיילים חמושים נכנסו מבעד לדלת.
ג'ק התרומם על רגליו. הוא הבטיח שיגן על הילדה, וכך יעשה. אך
ידע כי מעשה זה לא יהיה קל. יהיה עליו להילחם ולשמור על הילדה
בו זמנית, מפני שידע שאם יעזוב את ידה לרגע קט, יקחו אותה
השומרים לעבר המגדל, ואפילו הוא לא יוכל להוציאה משם.
ג'ק החזיר את סכינו לנדנה, ושלף את חרבו במקומה. השומרים כיתרו
את ג'ק והילדה, מתקרבים יותר ויותר עם כל רגע שעובר. בתנועה
מהירה, כרת ג'ק את ראשו של חייל שהתקרב יתר על המידה, מבהיר
לכל השאר שהוא לא מוותר בלי קרב. החיילים נסוגו צעד לאחור,
חוששים להתקרב. אך הם ידעו היטב את יתרונם המספרי על פני זה
שלו. לפי סימן מוסכם ממנהיגם, התנפלו כל השומרים בבת אחת
לעברו.
ג'ק לחם בעוז. הוא כרת את ראשו של אחד, ותקע את חרבו בבטנו של
אחר. אך חיילים נוספים המשיכו לנהור לתוך החדר. עוד ועוד
חיילים. ג'ק לא יכל להמשיך להילחם לנצח. התשישות החלה לתת בו
אותותיה. נשימתו נעשתה כבדה עליו, וחרבו החלה מפספסת את
מטרותיה. לפתע, חש ג'ק משיכה עזה בידו. הייתה זו היד של ילדת
היערות, שבמשיכה אלימה, נפרדה מידו. ג'ק הביט סביבו באימה, אך
הוא לא ראה את הילדה מבעד לסבך השריונות שנוצר סביבו. הזעם
מילא אותו. סכינו הוצאה במהירות מנדנה, ומצאה את דרכה אל ידו
הפתוחה. "ג'ק!" נשמעה קריאה לעזרה מבעד לקולות המתכת. ג'ק הניף
את כלי נישקו במהירות, מפיל גופות חיילים על ימין ועל שמאל.
הוא ניסה לפלס את דרכו לעבר הדלת, אך החיילים מנעו זאת ממנו.
לפתע נשמעה טריקת הדלת, וג'ק ידע כי משימתו נכשלה. ג'ק זעק
מרוב ייאוש והניף את כלי נישקו לכל עבר, עיוור מרוב כעס. אך
השומרים היו רבים ממנו, וכעבור דקות אחדות כבר היו בועטים
בגופו הרפוי מרוב חולשה.
"זה מספיק." אמר לפתע המלך. לא שהוא לא נהנה לראות את ג'ק כה
חסר אונים. הוא פשוט רצה להתעלל בו בצורה קצת שונה.
"למה אתה נלחם ג'ק? הילדה נמצאת אצלי עכשיו. אפילו אתה לא יכול
להוציא אותה משם."
"אתה לא מבין", אמר ג'ק תוך כדי יריקת דם על הריצפה. "היער הוא
ביתה. היא תמות כאן אם לא תחזיר אותה."      
"אם כך שתמות!" צעק המלך. "אם היא לא תשיר לי, היא לא תשיר
בכלל."
ג'ק לא האמין למשמע אוזניו. הוא שמע סיפורים על אכזריותו של
המלך, אך סיפורים האלה היו כאין וכאפס לעומת מה שהתרחש לנגד
עיניו.
"העסקה מבוטלת", אמר ג'ק לפתע. "אתה שמור את הכסף שלך, ואני
אחזיר את הילדה לביתה."
המלך צחק. "אתה אינך מבין ג'ק", אמר ברשעות. "אני לעולם לא
מחזיר משהו שכבר לקחתי. לעולם לא. הילדה נשארת כאן אם זה רצונך
או לא, ואתה לא יכול לעשות שום דבר בנידון", המלך צחק בשנית,
וצחוקו המרושע התגלגל במסדרונות הארמון.
ג'ק זעם. מעולם לא כעס כל כך. הוא ניסה לקום כדי לתקוף את
המלך, אך גופו אכזב אותו. הפציעות היו רבות מדיי וקשות מדיי.
הוא בקושי יכל לעמוד.
"קחו אותו מכאן", ציווה המלך בבוז.
ג'ק ניסה להתנגד. אך לא היה לו כל סיכוי. הוא חש מכה חזקה
בעורפו, ועולמו החשיך עליו. השומרים גררו אותו מחוסר הכרה אל
מחוץ לחומות הארמון.
ילדת היערות הביטה בעצב מבעד לסורגים שבחלונה. 'האם כך נגזר
עליי לחיות את שארית חיי?' תהתה בליבה. 'האם נגזר עליי להיות
כלואה בין ארבע קירות עד שאמות?' דמעות זלגו חרש על לחייה. היא
כל כך התגעגעה ליער, לחיות שבו, לצמחים. היא לא ידעה כמה זמן
תוכל לשרוד מחוץ לביתה.
ילדת היערות נפלה על ברכיה וגעתה בבכי. 'למה?' שאלה את עצמה.
'למה זה מגיע לי? מעולם לא פגעתי באיש. מעולם לא יצאתי מהיער.
איך אשרוד במקום הנורא הזה?' מגע הקירות והריצפה צרב את עורה.
היא כה התגעגעה לליטוף הרוח על פניה, לשמיעת העלים המרשרשים
בצמרות העצים, לקול החיות שחלקו איתה את ביתה. וכאן, בתוך
הארמון, שום קול מלבד דממת מוות. "אני לא יכולה לסבול את זה!"
צרחה בכל כוחה. היא ניגשה לדלת ודפקה עליה בכוח. "תוציאו אותי
מכאן. אני לא יכולה לסבול את המקום הזה. בבקשה, תוציאו אותי.
אני אמות כאן". צוהר קטן נפתח בדלת, וזוג עיניים ניבט אליה.
"אנא." התחננה הילדה. "תוציאו אותי מכאן. אני אמות אם לא אצא."

"קיבלנו פקודה מהמלך", אמרו העיניים. "רק אם תשירי לו, אנחנו
נוציא אותך מכאן."
"אבל איני יכולה לשיר", בכתה הילדה ושוב נפלה על ברכיה. הצוהר
נסגר והשאיר אותה לבד עם געגועיה. הילדה ניגבה את דמעותיה
כיוון שידעה כי בכי לא יועיל כרגע. היא ניגשה לחלון שבכלאה,
והביטה דרכו על היער האהוב שלה. כמה כמהה לרוץ שוב בין עצי
היער, לשחק עם החיות, ולשמוע את קול שירתה השמח מהדהד בין
העצים.
לפתע, שמעה קול מכיוון שער הארמון. היא עמדה על קצות אצבעותיה
והביטה מטה. "ג'ק!" היא קראה באימה, מביטה על הגוף הרפוי הנזרק
מחוץ לשער. 'הם הרגו אותו.' חשבה הילדה בליבה, המומה מרוב עצב.
'הם הרגו את ג'ק. הם הרגו את החבר הכי טוב שלי. הוא בסך הכל
ניסה להגן עליי, והם הרגו אותו.' הדמעות החלו מערפלות את
עיניה, והיא בקושי הבחינה שהדמות הרפויה מתחילה לזוז. הילדה כל
כך שמחה כשראתה שהוא חי. "ג'ק!" היא קראה אליו. ג'ק הרים את
מבטו לעבר המגדל. הילדה לא יכלה לראות את הבעת פניו בגלל הברדס
שכיסה את ראשו, אך הייתה בטוחה שהבחין בה. היא קראה אליו
שיוציא אותה משם, אך ג'ק עלה על סוסו ודהר לעבר ביתו שביער.
הוא נטש אותה. חשבה הילדה בכאב. הוא נטש אותה למות בארמון
הנורא הזה. הילדה נפלה על ברכיה, בטוחה שאפילו חברה הטוב ביותר
כבר וויתר עליה. אילו רק ידעה שג'ק לעולם לא בורח, ושהבטחתו
עדיין תקפה. ג'ק ידע שלא יוכל לשחרר את הילדה בכוחות עצמו, אבל
הוא ידע שהמלך פרדריך אינו אדם סבלני. הוא פשוט יצטרך לחכות
לזמן המתאים, להזדמנות הנכונה, כדי לשחרר את ילדת היערות מכלאה
ולהחזירה אל היער, אל ביתה האמיתי.
עשרה ימים ולילות חלפו במהרה, ובמשך כל הזמן הזה נשארה הילדה
עומדת מול החלון. היא לא נגעה באוכל שהוגש לה, היא לא שתתה את
היין שהביאו לה. היא רק עמדה ובהתה מעבר לסורגי חלונה. שערה
הבהיר, שבעבר נראה כה בוהק, היה כעת מלוכלך ושומני. שמלתה
הלבנה, שבעבר הייתה ללא רבב, הייתה כעת אפורה מרוב לכלוך.
ועיניה הנוצצות, שתמיד נראו כה מלאות חיים, היו כעת כבויות
ואדומות מרוב דמעות, ועיגולים שחורים נוצרו סביבן.
ביום האחד עשר, העייפות הכריעה אותה, והיא נפלה במקום בו עמדה.
היא לא שמעה את הדלת נפתחת. היא לא שמעה את שני השומרים
שנכנסו, ולא חשה שגופה נגרר במורד מדרגות רבות. היה זה אור
השמש שהעיר אותה לבסוף. הילדה פתחה את עיניה לשמים כחולים,
ודמעות של אושר הציפו את עיניה. 'האם אני חופשיה?' חשבה בתקווה
בעודה מקשיבה לציוצי הציפורים הנישאים ברוח. אך תקוותה נגוזה
במהרה ברגע שהבחינה במלך הניצב על ידה, ובעשר החיילים החמושים
המקיפים אותה.
"מה קורה כאן?" שאלה בפחד.
המלך התקרב אליה בצעדים מאיימים. "נמאס לי לחכות", הוא אמר
והצביע לעבר היער. במרחק עשרה מטרים מגבול היער עמדה שורה של
חיילים עם לפידים בידיהם. "או שתשירי לי כאן ועכשיו, או שתצפי
ביער היקר שלך, ובכל החיות שבו, מתים בייסורים קשים."
עיניה של הילדה היו כבר יבשות מדמעות. היא לא יכלה לבכות עוד.
"איני יכולה לשיר", אמרה למלך. "אם כך את יכולה להגיד שלום
ליער האהוב שלך."אמר המלך בקור, והורה לחיילים שעל גבול היער
לשרוף הכל.
הילדה צפתה באימה בשורת החיילים המתקרבת אל היער האהוב שלה.
"בבקשה, לא. תפסיק", התחננה הילדה בפני המלך, אך תשובתו היחידה
הייתה: "שירי."
"איני יכולה", זעקה הנערה. "איני יכולה לשיר. בבקשה, אל תשרוף
את היער. אני מתחננת בפניך." הנערה נפלה על ברכיה, ודמעות שכבר
חשבה שאין לה זלגו על לחייה.
"אינך יודע שזה לא מנומס לגרום לנערה להתחנן?" נשמע קולו של
ג'ק מאחורי המלך.
"מה לעזא..." אך לפני שהספיק להשלים את המשפט, הוצמדה סכין
לגרונו.
"צווה לחיילים שלך להתרחק מהיער." אמר ג'ק באיום.
"לעולם לא", הסכין הוצמדה יותר קרוב לגרונו של המלך. "אל
תתקרבו ליער!" נשמעה צעקתו של המלך לעבר חייליו. שורת החיילים
נעצרה במקומה, ואף עץ לא נשרף.
"עכשיו צווה על חייליך להתרחק מהילדה."
"תתרחקו מהילדה", ציווה המלך על חייליו. החיילים התרחקו.
"בואי", אמר לה ג'ק. הילדה קמה ונעמדה לצידו. ג'ק בעט בגבו של
המלך, תפס בידה של הילדה, וקפץ מהחומה. אף אחד לא הבחין בחבל
הקשור למותניו של ג'ק, לכן כולם התפלאו כאשר קפץ. אך כאשר
הבחינו בו נוחת בקלילות על גב סוסו ומשחרר את החבל ממותניו,
מיהרו החיילים לצאת בעקבותיו.
המלך נשאר עומד על החומה. הוא מעולם לא כעס כל כך. הילדה שייכת
לו הרי, והגנב העלוב הזה מעז לקחת אותה ממנו. "שירפו את היער!"
צעק לעבר חייליו עם הלפידים. החיילים התקדמו לעבר היער והציתו
אותו בלהבות.ג'ק חש את התכווצות הפחד בבטנה של הילדה שלפניו.
הוא האיץ בסוסו לעבר היער, עובר במהירות דרך חומת האש לעבר
האזור שעדיין לא נשרף. כעת הם היו בטוחים, אך לא לזמן רב.
הלהבות מתפשטות במהירות, בעוד דקות אחדות יגיעו עד אליהם.
"ג'ק." נשמעה לחישה עדינה. ג'ק ירד מסוסו, והוריד גם את הילדה.
הוא השעין אותה בעדינות על גזע אחד העצים והביט בה בעין בוחנת.
הוא הבחין עד כמה עשרה ימים בארמון שינו אותה. היא נראתה
מלוכלכת וחלשה, ומשום מה, נדמה היה שהיא גוססת.
ג'ק קיפל את אחד מעלי העץ לצורה של כוס ומילא אותה במים
מהמעיין. הילדה שתתה את המים בצימאון רב. כמה התגעגעה לטעמם של
מים צלולים ונקיים.
"תודה שהוצאת אותי משם, ג'ק", לחשה הילדה.
"ששש. את צריכה לשמור על הכוחות שלך, צריכה לנוח. את בבית
עכשיו. את יכולה להירגע",ג'ק ליטף את פניה באהבה. הילדה התרפקה
על מגע ידו המחוספסת. היא הבינה עכשיו שג'ק מעולם לא נטש אותה.
היא הבינה עכשיו שג'ק פשוט חיכה לרגע המתאים כדי להציל אותה.
"זה כבר מאוחר מדי", לחשה חרש.
"לא!" זעק ג'ק. "זה לא מאוחר מדיי. את בבית עכשיו. את תחלימי",
דמעות החלו עולות בעיניו שעה שדיבר. 'אסור לה למות', חשב
בליבו. 'היא לא יכולה למות. היא ילדת היערות'ף. ג'ק קם על
רגליו והסתובב. הוא לא רצה שהיא תבחין בדמעותיו.
"אסור היה לי להביא אותך לשם." אמר ברגשות אשם. "זה הכל
באשמתי."
"אל תאשים את עצמך ג'ק", אמרה הילדה. "אם לא היית מביא אותי
לארמון, המלך היה שורף את היער בכל מקרה, כמו שעשה עכשיו",
הוסיפה בלחישה. היא יכלה לחוש את כאב העצים הנשרפים בלהבות,
יכלה לחוש את מחנק החיות שהעשן מילא את ריאותיהן. כמה כאב לה
על כל אלה.
"חייבים לצאת מכאן", אמר ג'ק לפתע. "בגבול הצפוני של היער יש
כפר, נוכל להסתתר שם מפני הלהבות."
"לא!" אמרה ילדת היערות בנחישות. "אם היער ימות, אני אמות
איתו."
"השתגעת?" צעק עליה ג'ק בפעם הראשונה. "למה לך לעשות זאת?"
"אני ילדת היערות, ג'ק", צרחה עליו חזרה. "הילדה של היער. היער
הוא ביתי, וגם משפחתי. איני יכולה לשרוד בלעדיו."
"אז נמצא לך יער חדש", אמר ג'ק בתקווה.
"לא." אמרה הילדה בעדינות והתיישבה. היא אפילו לא זכרה מתי
קמה. "אני שייכת ליער הזה, לכן גם אמות איתו."
ג'ק הביט בה בהפתעה. "זה לא חייב להיות ככה", אמר לה.
"כן זה כן חייב", ענתה לו בשקט אך בנחישות.
"אבל למה?" שאל ג'ק בחוסר אונים.
"גם אם תצליח להציל את שנינו מהלהבות, אתה תמצא אותי מתה
בבוקר. איני יכולה לשרוד בלי היער",
ג'ק בהה באותה ילדה קטנה. ילדה שעברה כל כך הרבה סבל, שהורחקה
מהיקר לה מכל. ילדה שתמות בקרוב.
"אז אני נשאר אית.," אמר בנחישות, והתיישב לידה.
"הו, ג'ק", לחשה לו הילדה וחיבקה אותו חזק. "אין לך מושג עד
כמה אני מעריכה את זה. אתה באמת חבר אמיתי." ג'ק חיבק את הילדה
באהבה. רק עכשיו הוא הבין עד כמה היא חשובה לו. הוא הרגיש
כאילו היא ילדתו שלו. הוא אימץ אותה אל ליבו, נשבע לעצמו
שלעולם לא יעזוב אותה.
"אך איני יכולה לתת לך לעשות זאת", לחשה לו פתע באוזנו.
"מה?!" שאל ג'ק בהפתעה. הוא לא הבין על מה היא מדברת.
"אתה לא תמות היום, ג'ק לונגסטון", הסבירה לו הילדה והתרחקה
מחיבוקו החם. ג'ק חש כיצד צמחיית היער עוטפת אותו במעין גולם,
ומונעת ממנו להזיז את אבריו.
"מה את עושה?" שאל אותה ג'ק בעת שהצמחייה גררה אותו לעבר
המעיין.
"אני מצילה את חייך", ענתה הילדה בקול רך. ג'ק חש את ליבו
שוקע. "לא!" הוא התחנן. "אל תעשי את זה, בבקשה. רק לא זה." ג'ק
התפתל בתוך הגולם, מנסה נואשות להשתחרר ממנו, אך ללא הצלחה.
"אני מצטערת ג'ק. אבל לא אוכל לתת לך למות." השרכים שעטפו את
ג'ק, שיקעו אותו בתוך מי המעיין הקרים, ואז התנתקו מענפיהם.
"למה לא?!" צעק ג'ק ביאוש, ודמעות שוטפות את לחיו. הילדה הביטה
בו בצער, כאילו מבקשת שכל זה לא היה קורה. "אני לא אשרוד עד
הבוקר ג'ק. חיי הגיעו לקיצם. אבל אתה, לך יש עוד חיים שלמים
לפניך."
"אבל אני לא רוצה בחיים בלעדיך!" ג'ק היה נואש. למה היא לא
מבינה אותו? למה היא לא נותנת לו למות יחד איתה?
הילדה הביטה בו בצער, ודמעה בודדת זולגת מלחיה, הדמעה האחרונה
שנשארה לה. "אני מצטערת ג'ק", היא אמרה, "יום אחד, אתה תבין",
והחלה צועדת לעבר הלהבות.
"לא!" צעק ג'ק. הוא התחנן בפניה שתחזור, או לפחות שתשחרר אותו.
אך היא לא הקשיבה, או אולי לא שמעה, ורק המשיכה לצעוד לעבר
הלהבות, עד אשר נעלמה ביניהן. ג'ק היה המום מצער. הוא ניסה
להשתחרר מכבליו, כדי שיוכל לרוץ לעבר הלהבות ולמות יחד איתה,
אך השרכים היו חזקים מדיי. רק כאשר שככו הלהבות, ומהיער הגדול
נשארו רק עמודים חרוכים, הצליח ג'ק להשתחרר מכבליו. הוא יצא
מהמעיין, המום מכאב על מותה של ילדת היערות. 'למה היא לא נתנה
לי למות איתה?' שאל את עצמו. ג'ק כשל על ברכיו, הדמעות זולגות
בשטף על לחייו, וכל צערו ויגונו פרץ ממנו החוצה בזעקה אחת
ויחידה. "למה?!" המילה הבודדה הדהדה בין העצים החרוכים, כאילו
היער עצמו שואל את אותה שאלה בדיוק.

ג'ק שלף את סכינו מנדנה. הוא אומנם לא מת בשריפה, אך אין זה
אומר שהוא חייב להמשיך לחיות. הוא כיוון את סכינו לעבר חזהו,
וכבר התכונן לנעוץ אותה בליבו, כשלפתע אוזניו קלטו משהו. ג'ק
הקשיב. 'האם זה בכי?' חשב בליבו. 'אני אעזור למי שבוכה, ואז
אתאבד', הבטיח לעצמו. הוא קם על רגליו והחל הולך לכיוון הקול.
ככל שהתקרב יותר כך התברר לו שזה למעשה בכי של תינוק.
ג'ק הגיע לעבר עץ אלון עצום ממדים. הגזע החלול נשבר קרוב
לאדמה, וג'ק הבחין שבפנים שכבה לה תינוקת קטנה, עטופה כמעט
כולה בפרחים. ג'ק הרים את התינוקת, תוהה מה היא עושה באמצע
היער. לפתע הדהד בראשו המשפט של ילדת היערות. "אני ילדת היערות
ג'ק, הילדה של היער." ג'ק הביט בתינוקת שבזרועותיו בתשומת לב.
"האם את ילדת היערות החדשה?" שאל אותה. התינוקת הפסיקה לבכות
לפתע, והביטה בו במבט רציני. ג'ק הביט בעיניה, וכמעט שהפיל
אותה מרוב הפתעה. עיניה היו בדיוק כמו עיניה של ילדת היערות.
אם כך התינוקת שג'ק מחזיק בזרועותיו חייבת להיות ילדת היערות
הבאה. ג'ק אימץ אותה אל חזהו. הוא נזכר בהבטחתו לילדת היערות
הקודמת. "אני אגן עליך. לא אתן לאיש לפגוע בך." ג'ק חש שההבטחה
תקפה גם לגבי התינוקת שהחזיק בזרועותיו. הוא נשא את התינוקת
לעבר ביתו (או לפחות מה שנשאר ממנו), ונתן לה לאכול מעט דייסה.
לאחר שאכלה, נרדמה התינוקת בזרועותיו החסונות. ג'ק ערסל את
התינוקת בזרועותיו. מאושר לנוכח המחשבה שיזכה לגדל את ילדת
היערות הבאה.
'את זקוקה לשם', חשב ג'ק. 'אני אקרא לך... יערה.' ג'ק חש ששם
זה יהלום את ילדת היערות הקטנה.
העונות התחלפו, והזמן עבר. יערה הקטנה גדלה להיות מקסימה בדיוק
כמו ילדת היערות הקודמת. והסיפורים על ילדת היערות רק גדלו
ותפחו ככל שהזמן עבר.
אך דבר אחד היה שונה. ליערה לא היה את שערה הבהיר של ילדת
היערות, היה לה שער שחור כעורב, כמו שערו של ג'ק. ג'ק תמיד חשב
שהיער יצר אותה כך בכוונה, כאות תודה על שגילה נאמנות כה רבה
לילדת היערות.  
יום אחד, נשמע ביער קול פרסות שועט בין העצים. ג'ק ישב באותה
עת בפתח ביתו וגילף לעצמו חליל חדש. החליל הישן החל להירקב.
הוא שמע את שעטת הפרסות, וגם שמע שהן מתקרבות לכיוונו. חמישים
ואחד סוסים נעצרו מול ביקתתו. חייל חמוש עטוף שריון ירד מסוסו
וניגש אל ג'ק.
"האם אתה הוא ג'ק לונגסטון?" שאל החייל בקול תקיף ככל האפשר.
"אכן", ענה ג'ק והמשיך לגלף את חלילו.
"בפקודת המלך, אתה מתבקש להביא את ילדת היערות לארמון." ג'ק
הפסיק לגלף את חלילו והביט בעניין בחייל. "ומה גורם לך לחשוב
שהיא אצלי?" שאל אותו ג'ק. "כך אומרות השמועות", ענה החייל.
ג'ק חזר לגלף את חלילו. "היא לא בבית עכשיו", אמר לחייל. "אתה
יכול לחפש אותה בעצמך ולקחת אותה. היא בטח משחקת עכשיו עם להקת
הזאבים הגדולים ליד המאורה שלהם", החייל בלע את רוקו ברעש. לא
היה לו שום חשק להילחם עם זאבים כדי להביא איזו ילדה קטנה
למלך.
"ובכן ג'ק, אני רואה שפיתחת לעצמך חוש הומור במהלך השנים. אני
מוכרח להודות שחשבתי אותך למת אחרי השריפה." ג'ק הפסיק בשנית
לגלף את חלילו, הוא זיהה את הקול בקלות, היה זה קולו של המלך
פרדריך, אותו מלך שהיה אחראי למותה של ילדת היערות. "אבל מספיק
לדבר עליי", המשיך המלך. "למה שלא תקרא לילדה הקטנה הזאת שאתה
שומר עליה, ואני וחיילי נעזוב אותך בשקט." ג'ק היה צריך לדעת
שהמלך לא יוותר בקלות על אוצר כגון ילדת היערות. 'הוא בטח רוצה
לעולל את אותו מעשה נבזה ליערה', חשב בליבו. הוא נעץ במלך מבט
כועס. כיצד העז אותו אדם להרוג את ילדת היערות, ועכשיו הוא עוד
רוצה לחזור על מעשיו, זאת ג'ק לא יכל להבין.
ואז, חיוך עלה על שפתיו. הוא חשב לעצמו איזו טעות מרה עשה המלך
כאשר בא ליער. "בסדר." הוא אמר. "אקרא לה", הוא קירב את החליל
הגמור אל פיו, וניגן שלושה תווים חדים. נדמה היה כאילו יערה
צצה מן האדמה ברגע שג'ק הניח את חלילו. "למה קראת לי?" היא
שאלה. ג'ק החווה לעבר חמישים ואחד הסוסים הסובבים את בקתתו,
"המלך רוצה לקחת אותך אל טירתו", עיניה של יערה רשפו אש
וגופרית. לא פעם ג'ק סיפר לה מה קרה לילדת היערות הקודמת, ולא
פעם הייתה יערה מתמלאת בכעס איום על אותו מלך. ג'ק ידע על
הבדלי האישיות בין יערה לילדת היערות. יערה הייתה תוקפנית
יותר, ומתרגזת בקלות, לכן גם השתמשה יותר בכוחה, שלא כמו ילדת
היערות שהשתמשה בו רק בפעמים נדירות.
"נראה אותו מנסה לקחת אותי", לחשה יערה באיום. שריקה קטנה
מפיה, וכל זאבי היער התייצבו לפקודתה. "אתה זה שהרג את ילדת
היערות, אתה זה ששרף את היער לפני מספר שנים", יערה לא ידעה את
נפשה מרוב זעם. שרכים השתלשלו מהעצים לפקודתה ועטפו את המלך
כמו גולם. חייליו כבר הוציאו את חרבותיהם כדי לעזור לו, אך
נהימתם העמוקה של הזאבים האיצה בהם להחזיר את חרבותיהם
לנדניהם.
"ברחו מכאן", אמרה יערה. "ואל תביטו לאחור", מלותיה היו
מפחידות מספיק כדי לגרום לחמישים חיילים להאיץ בסוסיהם ולצאת
מהיער.
אבל המלך? הוא נשאר שם, כבול כולו בגפנים. איש לא ראה אותו
מאז. יש אומרים שילדת היערות הרגה אותו, כפי שהוא הרג את ילדת
היערות הקודמת. אחרים מספרים שהוא עדיין חי, סובל עינויים קשים
מעבר לכל דמיון. ואם תעצור לרגע, ותקשיב, תוכל לשמוע את קול
יבבותיו נישא על פני הרוח. כולם יודעים עכשיו שאיש לא מתעסק עם
ילדת היערות, ויוצא ללא פגע.
יש אומרים שהיא רוח. אחרים אומרים שהיא מכשפה. אך היא קיימת,
זאת הכל יודעים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני קופצת.. אל
תתקרב אליי...
אני פותחת את
הדלת... אני
הולכת לעשות את
זה... כן... אני
קופצת להביא
חלב.

למה אתה מפרסם
שטויות בבמה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/7/05 6:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילה פופקו

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה