אני אומרת לך
שדממת השקט שאתה רואה  
מתעטפת
בוילונות תחרה מעורפלת
זה איפוק שאני לובשת כאפוד מגן שצוחק ממני
וזה טיבם הנכון של הדברים המאופקים
הם נאספים כטיפות קרח כנטיפים בוהקים
ולובשים כפפות אגרוף ליתר בטחון
ופרפר קטן נצמד אליהם כמשגיח
הוא מפרפר את עצמו לדעת
מפזר אבקת רגש
שותה צוף נפש
מתוק

אני אומרת לך
שאני יודעת לראות
את שהלילה מסתיר בחיקו האפל
את הימים שהוא מחביא בריסיו השחורים
שומעת את הדממה מתפללת
אל אלוהי הסופים
ושותקת

שבלולים כסופי כנפיים מרחפים על ענני עשן דוהים אל השקיעה
מה להם לשקוע במי הרגש כשהשבילים מובילים אל דומייה
אוצרות הלב נוצצים פנימה בעיגולי רגעים אבודים
מהדהדים

(סוף - סופים)