בס"ד


"אל תאחר" היא ביקשה. חייכתי אליה.
"מובן שאני לא אאחר." אמרתי. היא חייכה וחיבקה אותי.
"אני מתרגשת!" היא קראה.
"מובן שאת מתרגשת! אבל תנשמי עמוק, ותשירי כמו שאת שרה ומעיפה
את הנשמה שלי גבוה לשמיים, הא? את תשירי בצורה הכי מדהימה שאת
יכולה, נכון?" שאלתי.
"נכון. אבל רק אם אני אראה אותך בקהל אני אוכל לשיר הכי יפה."
היא אמרה.

המלאכית שלי, שנקראה מריאן הייתה הילדה הכי יפה שאי פעם ראיתי.
אימא שלה מתה שבועיים אחרי שילדה אותה, בגלל סיבוכים בלידה.
בשבועיים הראשונים אימא של מריאן לא יכלה לראות אותה, מפני
שהיא הועברה לטיפול נמרץ ישר אחרי זה. רציתי שהיא תחזיק מעמד,
אבל נכנס אליה הדיכאון שאחרי הלידה, והיא וויתרה. הבקשה היחידה
של אימא של מריאן הייתה לקרוא לבתה 'מריאן', כשם סבתה של מריאן
ז"ל.
גידלתי את מריאן במשך עשרה שנים, ואהבתי אותה בצורה כזאת
שהמילה הכי יפה שהומצאה לא תוכל לתארה. מריאן המדהימה גילתה את
כישרון השירה שלה בגיל שש, ומאז היא מעיפה את נשמתי פעם בשבוע,
בעת שאני מבקש ממני לשיר. בכל פעם אחרי שהיא מסיימת לשיר, אני
שם את ידי על לבי ועושה את עצמי כמתעלף, ואינני יכול לעמוד
בצחוקה המתגלגל. אני משכיב אותה במיטתה, נותן לה נשיקה קטנה על
הלחי, ולוחש לה לילה טוב. אני הולך להתארגן לשינה, ואז אני
נכנס למיטה הגדולה והריקה, ובוכה.
השכול משתלט עלי, ואני לא מצליח להירגע אם אין לי את הבכי
השבועי הזה. אני מכור אליו. אני צריך אותו בשביל להירגע, בשביל
להביט על תמונותיה של האימא היפה של מריאן ולא לדמוע. אני צריך
אותו כדי שבשבוע אני אוכל להיות בן אדם רגיל. כדי שאף אחד
במשרד לא יראה אותה דומע, או בוכה. הבכי השבועי שלי נותן לי
מין הרגשה עילאית כזאת, הוא מין סם מרגיע, שבהתחלה מכאיב ואתה
רוצה להיפטר ממנו ומחייך, אבל אחר כך במשך השבוע אתה רגוע. יש
לי מעין עירפול חושים, ואני סוגר את עצמי במסך שחור ולא נותן
לאף אחד להיכנס אליו. אני לא בוכה אף פעם, חוץ מהבכי השבועי
שלי.
אני שונא את עצמי על שאני לא נותן למריאן להיכנס למסך השחור
שמסביבי, ואני שונא את ההתמכרות שלי, שהופכת אותי במשך השבוע
לנציב מלח, שלא זז אבל בכל ערב שישי מתפרק לגרגירים.
לפני שלושה שבועות ביום שישי, איחרתי לשירה הקבועה של מריאן.
איחרתי בכוונה, מפני שהחלטתי שביום שישי הזה אני לא אבכה, ולכן
גם לא אשמע אותה שרה. הגעתי בעשר, ומריאן ישבה על השטיח. ראשה
הורכן ברוך על גבי הכורסא, ועל לחייה נצצו דמעותיה. הרמתי אותה
בעדינות.
"איחרת" היא לחשה.
"אני יודע, אני מצטער." אמרתי באדישות. היא אחזה בכתפיי לבל
תיפול, ונכנסה למיטתה לבד. "לילה טוב" אמרתי מהדלת.
"לילה טוב אבא" היא אמרה ברוך. הרוך שלה הרג אותי. לאט לאט.
יצאתי מהחדר וירדתי למטה. הכרחתי את עצמי להישאר ער כל הלילה,
והצלחתי (למרות מספר הדקות המעטות שבהן לא עמדתי בעייפות
ונרדמתי). בבוקר בקושי הצלחתי לעמוד, אבל כוסות הקפה ששתיתי
החזיקו אותי. במשך השבוע הייתי מפורק לגמרי. בכיתי כמעט בכל
יום, במשרד לא הייתי מרוכז, ולא דאגתי כראוי למריאן. באותו
שבוע התחזק בי עוד ועוד ההרגשה שהסם השבועי שלי זה הדבר היחיד
שמחזיק אותי. אהבתי את אימא של מריאן מאוד, ולמרות שאהבתי את
מריאן אהבה גדולה היה לי קשה לגדל אותה לבד.
ביום שישי שאחריו לא איחרתי, ונתתי למריאן להעיף את נשמתי
למעלה, למעלה. ואז נכנסתי למיטה הגדולה והריקה ובכיתי.
מעולם לא חשבתי על פסיכולוג, ולא רציתי לדבר על זה עם אף אחד.
היו פעמים שלא באתי להופעות סוף שנה של מריאן, מפני שהיה לי
קשה לראות אותן. היא כל כך הזכירה את אימא שלה! היו פעמים
שאיחרתי אליהן, בגלל העבודה. האנשים שעבדו במשרד היו תלויים
בי, ולפעמים במקרי חירום איחרתי. מריאן לעולם לא תדע שלעולם לא
אסלח לעצמי על אותם הפעמים בהם לא הגעתי או איחרתי.

לאחר שהיא ווידאה שאני לא אאחר, ושאני אהיה בקהל, היא עלתה
למעלה כדי להביא את השמלה החדשה שלה. בבית הספר שלה היה להם
תחרות כשרונות, וכל ילד הראה את כישרונו (או לעיתים עצובות,
כשלונו).
מריאן היססה להירשם, אך לאחר ששכנעתי אותה שתעשה כה, היא
הסכימה. הסעתי אותה לחזרות אחרונות בבית הספר, ולאחר מכן נסעתי
לעבודה.
במשרד התגלתה בעיה גדולה, ולאחר המוני ספלי קפה, נפתרה הבעיה.
הסתכלתי על השעון וחייכתי. עדיין היה לי עוד זמן כדי לעצור
בקיפטריה בשביל לקנות סנדוויץ' לפני המופע.
קניתי את הסנדוויץ' והתיישבתי לאכול. ישבתי לבד, ומדי פעם עצרו
עמיתים לעבודה ושאלו אותי שאלות שונות. סיימתי את הסנדוויץ'
והסתכלתי שוב על השעון. השעה לא השתנתה. רגע... לא! שאלתי את
המוכרת בקפיטריה מה השעה.
"חמש וחצי, אדוני. אבל אמרו ברדיו שיש פקקים נוראיים, אז..."
לא חיכיתי לסיום המשפט שלה. לקחתי את התיק, ורצתי על עבר
מכוניתי. חיפשתי את מפתחות המכונית בתיקי בפראות. בסופו של
דבר, לאחר זמן יקר של חיפושים נואשים, נזכרתי ששמתי את המפתחות
בכיס. במהירות התנעתי את מכוניתי ויצאתי ממגרש החנייה. ההופעה
של מריאן התחילה בחמש. לחצתי על דוושת הגז ללא רחמים, ולאחר
חצי שעה הגעתי לבית הספר.
פתחתי את הדלת לאולם שבו התקיימה ההופעה בפתאומיות כזאת, שכל
הקהל הפנה את מבטו אלי. הרמתי את ידי ומלמלתי סליחה. התיישבתי
בכיסא צדדי, מנסה לשמור על כמה שיותר שקט. על הבמה הופיע ילד
שניגן באורגן. חיפשתי את מריאן בכל האולם, ופתאום מצאתי אותה.
היא ישבה על כיסא בשורה שהייתה שמורה למופיעים, ונראתה כעוסה.
פילסתי את דרכי בין כל ההורים הכועסים על הפרעותיי הרבות,
וניגשתי למריאן. התיישבתי על הכיסא הפנוי שהיה לידה.
"איחרת." היא אמרה.
"אני יודע. השעון שלי נשבר ולא ידעתי מה השעה ו... את כבר
הופעת?" קימטתי את מצחי בדאגה.
"אתה לא רואה שאני כבר לא מאחורי הקלעים? וכן, הייתה לי הופעה
מדהימה. עליתי על הבמה וישר ירדתי, בלי לשיר." היא אמרה ברוגז,
עם סנטימנטליות בקולה.
הילד על האורגן סיים להופיע, וביקש את מושבו בחזרה ממני. קמתי
ממושבו והלכתי להתיישב במקומי הקודם.
המנהלת נכנסה אל האולם ולפתע נכנס לראשי רעיון. לאחר שכנועים
רבים, השתקות רבות מצד ההורים שניסו לשמוע את הילדים המופיעים
מבעד לוויכוחנו הסוער, המנהלת השתכנעה. ניגשתי למריאן
והתיישבתי על ברכיי ממול כיסאה כדי לא להסתיר ליושב מאחוריה.
"הצלחתי להשיג לך עוד הזדמנות כדי לשיר." לחשתי.
"לא רוצה עוד הזדמנות." היא לחשה אליי בחזרה.
"אבל זה לא פייר מצידך שרק את הנשמה שלי את תעיפי, ולא את
נשמתם של הקהל הזה. חוץ מזה, אם הם כולם יתעלפו מהשירה שלך, את
תוכלי להזמין אמבולנס." אמרתי. מריאן תמיד תהתה מהי ההרגשה
כשמזמינים אמבולנס, והייתה מתכוננת על מה היא תאמר.
מריאן חייכה, והחליטה להסכים. הרמתי אותה והושבתי אותה על
ברכיי. האיזור בה היא וחבריה ישבו היה איזור למופיעים בלבד
(היה שלט שהבהיר זאת היטב), אבל לא ניכר שהפריע למישהו שאני
יושב שם.
וגם אם כן הפריע, הייתי לוקח את מריאן לשבת איתי מאחורה, בכיסא
בו ישבתי מקודם. הרגשתי טוב. אני תמיד אוהב שהכול מתוכנן, ששום
דבר לא ספונטני. ולמרות שבקשתי למנהלת היתה ספונטנית, ידעתי
שאני עושה את המעשה הנכון.
אחרון המופיעים עלה על הבמה, והמנהלת סימנה לי שאגיד למריאן
שתעלה בינתיים אל מאחורי הקלעים. לחשתי למריאן שתעלה אל מאחורי
הקלעים. מריאן הקטנה רצה אל מאחורי הקלעים. היא נראתה כל כך
יפה בשמלה החדשה שלה. רקדניות הבלט שהיו על הבמה סיימו להופיע,
וירדו ממנה.
מריאן עלתה על הבמה, והמוזיקה החלה. זיהיתי כל אקורד וכל צליל
במוזיקה. מריאן חייכה.
               "שם, באפר ותכלת, חלקת שלום ישנה..."
קולה השתיק כל תינוק בוכה בקהל, וכל ילד מפטפט. הזזתי את
השפתיים שלי לפי המילים, ונשמתי עלתה, למעלה למעלה. תמיד
התפלאתי על בחירת השיר הזה. השיר "פרח" של יהודה פוליקר. תמיד
אהבתי אותו, אבל לא ידעתי שגם מריאן אוהבת אותו. מריאן זכתה
במקום שני. במקום הראשון זכה הילד עם האורגן. זה נראה לי טיפשי
שילד עם אורגן יכול לרגש יותר מהשירה של מריאן אבל לא אמרתי
כלום. לא רציתי להפסיק את מריאן משמחתה. מריאן הייתה כל כך
מאושרת, והחלטתי לקחת אותה למסעדה. הכול הסתדר, לפי מה שהיה
מתוכנן בראשי.
מריאן יצאה מדלת בית הספר בקפיצות ודילוגים משמחה, ורצה אל עבר
מכוניתי. הסתכלתי עליה באושר. איזו ילדה מופלאה! ואז המשאית
באה. גלגלים. ילדה. דילוגים. ילדה שוכבת. כביש. משטרה. דם.
אמבולנס.
מאז הפסקתי לבכות בכל יום שישי. בכל יום הצטערתי על שאין לי
הקלטה של שירתה של מריאן. הלכתי לפסיכולוג. הוא עזר לי לפרוק
קצת. לקחתי חופש מהמשרד. אבל השינוי הגדול ביותר שעשיתי הוא
להיגמל מהסם השבועי שלי. פתאום כשלא לקחתי אותו עוד ולא היה לי
את המסך השחור שמסביבי, הכול התבהר. הבכי כבר לא נהיה דבר
קבוע, והוא יצא כשהייתי צריך אותו, לא בתור מנגנון.
פתאום התבהר לי שהסם שיגע אותי, ולא נתן לי להבין את מריאן,
ולמריאן להבין אותי. מריאן לא הכירה את אימא שלה באשמתי. היא
יכלה להכיר אותה, אם הייתי נותן לה, אבל כל מה שאני הסכמתי לתת
לה-זה אותי. אני המסומם. לא דיברנו עליה אף פעם. היא רצתה
לשמוע, אבל אני לא רציתי לשמוע את עצמי מדבר עליה.
אני נגמל ובכל שבוע זה שיא חדש בשבילי. בכל פעם שאני בוכה
בצורה ספונטנית אני שונא את הבכי השבועי שלי עוד יותר.
ואז אני נזכר במריאן שוכבת על הכביש, נשמתה עולה למעלה, למעלה.