נורא כיף לשחק עם בובות על חוט,
יש להן חיוך תמידי והן משדרות חביבות.

אבל מה אם בובה אחת תקום לחיים,
הילדים לא יבינו וישארו המומים.

אך עד מהרה הם יבינו את הקטע,
ויתנהגו לבובה עם הרבה רשע.

הם רק שוכחים שעכשיו לבובה יש רגשות,
ושאם הם מתנהגים כך היא עלולה להתחיל לבכות.

אבל הילדים פשוט לא ישימו לב,
כי הם אינם מבדילים בין צחוק לכאב.

הם חושבים שיוכלו לעשות לבובה ככל העולה על רוחם,
אבל אז הבובה תחליט לקום ולעזוב את ביתם.

היא תלך תחפש לה ילדים אחרים,
תחפש ותחפש אבל החיפושים קשים.

וכך היא תמצא את עצמה אחורה חוזרת,
אל הילדים הקודמים שהיא דווקא אוהבת.

וכך תתן להם שוב לפגוע ולהכאיב,
עד שהיא תבין שצריך לא לשתוק אלא להגיב.

ככה לא מתנהגים חברים אוהבים,
ולמרות שזה בצחוק זה ממש לא נעים.

"את יודעת שאנחנו אוהבים אותך" השיבו הילדים בקול,
והבובה החליטה לסלוח למרות הכל.

אך למחרת שבו הילדים להשתמש בכוחם,
כל כך מהר הם שכחו שצריכים הם להראות את אהבתם.

וכך שוב ושוב הסיפור חוזר,
עד שהבובה תחליט שהיא לא רוצה לוותר.

ותגיד לילדים די זה מספיק,
אותכם צריכים ממני להרחיק.

אבל כך סיפורנו לא נגמר,
ועד שהבובה תחליט זה יהיה מאוחר.

יום חדש הבוקר עולה,
ואת גורל הבובה,
יבוא יום ונגלה...