גירדתי.
גירדתי בקצב איטי.
גם כאשר לא היה שום גירוי בשום מקום - גירדתי.
סביר להניח שהיה גירוי , לכן גירדתי ,אך שערתי שקיים סיכוי
שאני מגרדת ללא שום גירוי.
זכותי היה גם לשער כול דבר שהיה לפי רצוני להניח באותו רגע.
וזכותי היתה לשער את אותם הדברים שלא שערתי באותו רגע מסוים,
אך  יכולתי לשער מאוחר יותר.
הייתה לי יכולת גם לא לשער אותם לעולם.
גירדתי לאט.
אך אולי חשבתי שאני מגרדת לאט. אולי למעשה היה זה קצב סביר...
אף מהיר... אפילו מהיר מאד.
יכולתי גם לא לגרד.
אך גירדתי.
המקום נהיה אדמדם, תוך כדי שאני מגרדת.
סביר להניח שהיה נדמה לי שהוא נהייה אדמדם, מפני שחשבתי שכאשר
מגרדים, אותו המקום שמגרדים משנה את צבעו.
יכולתי ללחוץ חזק יותר תוך כדי שאני מגרדת.
יכולתי לגרום לכאב. אפילו לפצע. יכולתי לגרד עד הבשר ולהגיד
לעצמי "הנה גירדתי עד הבשר... השלמתי את משימתי ".
ואז הייתי מפסיקה.
או להפך ... הייתי מגרדת ורואה את הבשר ואומרת :" הנה , אני
רואה את הבשר, עכשיו אני רוצה לראות את העצם" וכך הייתי ממשיכה
לגרד.

יכול להיות שהייתי רואה את העצם לאחר זמן מסוים. יכול להיות
שלא.
נאמר שישנו בשר, אחריו עצם.
כך גם המחשבתי בנויה : עור - בשר - עצם.
תיארתי בדמיוני את מה שנאמר.
ואילו ראית עצם לפני הבשר ? - שאלתי את עצמי.
מה יכלה להיות תגובתי?
הייתי רוצה לראות את תגובתי. הרי כול כך חזק ישבה בי אמירה
שעצם מגיעה לאחר הבשר.
סביר להניח שהייתי חוטפת הלם. אולי אפילו הייתי מזועזעת
עמוקות.
ואז הייתי מסתכלת ומסתכל שוב, בוחנת ושואלת:
"האם באמת אנוכי רואה את העצם לפני הבשר?"
אני מניחה שהייתי פותחת ספר ומחפשת מידע על מקרים מיוחדים שבהם
עצם גודלת לפני הבשר.
ואם אכן הייתי מוצאת את התשובה, הייתי נרגעת. הייתי מפסיקה
להתרוצץ ולדאוג.
הייתי אומרת לעצמי :" אכן קיים כזה דבר, עצם לפני הבשר".
ואם לא?
ואם לא הייתי מוצאת תשובה?
מה הייתי עושה?
האם הייתי יוצאת מהלם?
האם הייתי חולקת את הדבר?
מה הטעם לחלוק דבר שלא נשמע הגיוני?

להראות? את המקום שגירדתי?

ואם אינני יכולה?

גם זה לא נשמע הגיוני.
אפילו יותר לא הגיוני מהעובדה שעצם נמצאת שם לפני הבשר.

כך חשבתי אני לעצמי תוך כדי שאני מגרדת.
המקום נראה אדמדם.
"הדרך עוד ארוכה" - אמרתי לעצמי.
"לא כל כך ארוכה אם מוצאים פתרונות מהירים" - הוספתי ...
והוצאתי כלי חד.

"לא, לא... תודה. אין צורך. אני מעדיפה ככה." - סירבתי לעצמי
בעדינות.