אוי האהבה... מליבי השתחררה.
כל כך רציתי אותך,
אך... בעיניך האור מזמן כבה.
לא אוכל שוב לחבק אותך בין הכריות והשמיכות.
להרגיש את שפתיך המושלמות שלצווארי נושקות.
את ידיך הרכות שבכתפי אוחזות, לנצח מלטפות...
שוב לא אוכל, לא אוכל את כל זאת...
רציתי, בכיתי אליך
אפילו התחננתי, כל זאת ראית.
אך אתה בשלך נשארת ואלי את גבך הסבת.
כה עצוב לי עכשיו וליבי שוב סדוק.
כל כך רוצה לדבר איתך אבל אתה, איכשהו, תמיד עסוק...
ולא אוכל לשאת זאת, את המחשבה הנוראה שבי בוערת,
את המחשבה הזאת... שאתה עם אחרת...
אבכה עד כלות כוחי כשאשמע זאת.
ובנשימה אחרונה את רצף חיי אקתע...
הסכין, הו הסכין... רק לי היא מחכה...
ובנשיקה מתוקה אחת
היא תיקח אותי איתה.
ואז... גם בעיני שלי,
האור, לעולם יכבה...
שלך ב...
אהבה?
ליאור |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.