הציעו לי לעבוד בעיתון ועוד לא פיטרו אותי. שאלו - "מילים?"
אמרתי שיש לי ואני מוכנה לתת גם כמעט בחינם.
ישיבת החפיפה שלי היתה בבית קפה ועסקה בעיקר באת מי במערכת אני
צריכה לזיין. שתי בחורות שמשתמשות בביטוי "תעשי אותו" הבהילו
אותי עמוק לתוך קופסת הסיגריות שלי. וודסטוק חי ובועט ויושב
איתי לקפה. הן הבטיחו לי שתוך שבועיים משקה הבית שלי יהיה רק
וויסקי ושלא תהייה גלולה חדשה באיזה קיוסק שלא תעבור מבדק תו
תקן בגרון שלי.
אני ובחור המום שישב גם הוא איתנו, החלפנו מבטים שרק רכיכות
חברתיות עושות החלפות בהם, וחיפשנו פירורים על השולחן - והם
היו שם בכמויות, מנות שלמות של ממש. הרי לשתי אנורקטיות אין
מקום לשני קילו כימיקלים, ארבעה ליטרים של אלכוהול, שלושה
איברים מיניים ועוד מנה של שום אפוי. Something's got to go.
די הגיוני שכל ההלם הביקורתי הזה התעצם נוכח העובדה שלא הייתי
בחברה נשית כחלק ממנה כבר קרוב לשלוש שנים. חשבתי לעשות איזה
קאמבק יום אחד אבל בהדרגתיות. למשל, בתור התחלה, להרגיש מספיק
נוח לשאול אם יש לי משהו בין השיניים. איזו הדרגה? בום ממדרגה.
קיבלתי הכל על צלחת מעופפת לתוך הלסת, ריכולים על יחצ"נים,
סקירה אופנתית אלימה על בחורות ברחוב, הנשים הנשואות של הזיון
של אתמול, המנה של מחר, ריקודים בעירום על הבר... מה זה???
הרגשתי כאילו באתי מהכפר רכובה על פרה ושאיך שהגעתי היא דפקה
שלשול.
אני אומרת, עדנה, תעשי אחורה פנה ובואי נחזור לקנזס. אני אפילו
מתחילה לשקול תמיכה בסקס רק אחרי החתונה. תשאירי אותם עם
השילשול ובואי.