בכל פעם שאני רואה אותך, או מדברת איתך אני זועקת לחיבוק, סתם
ככה, כי אני אוהבת אותך.
הייתי נותנת הכל כדי לקבל חיבוק אוהב שלך! הכל!
הייתי... הייתי נותנת את הבית שלי, את קורת הגג אשר הגנה עלי
בכל משך חיי בתמורה לחיבוק שלך, ואני לא מגזימה, זה פשוט הערך
שלהם, זה הערך של החיבוקים שבאים מהלב, החיבוקים שבהם אני
חושקת.
במה עד עכשיו הסתפקתי? הנחת יד על כתפי? ואפילו כבר זה לא
קיים, כלום, עכשיו את סתם נועצת מבטים. מאוכזבת. שונאת.
אבל ממה יש לך להתאכזב? לא ביקשת ממני שום דבר! לא עשיתי
בשבילך כלום, אבל עדיין מאוכזבת. מאוכזבת ממי שאני. מה שעכשיו
נותר לי זה רק להסתכל עלייך ובקושי להחליף מלה - אין לך זמן,
את לא רוצה, או בכלל אולי זה בגללי? מפחדת, מפחדת מהתגובות שלך
- ממך.
אני מפחדת לטעות, להגיד משהו לא במקום ו... לפגוע, ובכלל בזמן
שאני פוגעת גם אני אפגע, כי את יותר מדי חשובה לי. איני זוכרת
איך זה קרה, אבל קרה לך משהו, ראיתי בעיניים שלך, גם אמרו, אבל
ראיתי ובכיתי, בכיתי במקומך. את סתם היית אדישה אבל אני?
בכיתי, כי אכפת לי ממך, כי אני אוהבת אותך - קצת יותר מדי.
עצוב לי לחשוב שאני הולכת להפרד ממך ביום מן הימים, או אפילו
לתקופת חופש קצרה... ובזמן החופש הזה אני יודעת שאני לא אוכל
לא לראות אותך, ולא לשמוע אותך, ולהתקשר? ככה סתם? לא נעים לי,
לא אחרי שסגרת לי את הטלפון בפרצוף ואני אפילו לא יודעת אם זה
בכוונה, כנראה התיזמון והטאקט שלי קצת רופפים לאחרונה.
אז זה גדל, ונהיה ענק אפילו יותר מענק - התחלת להסתובב לי בתוך
הראש, שוב קצת יותר מדי. הזעקות לחיבוקים - נהפכו לצרחות
ודמעות, אני זקוקה לך ואת מתעלמת.
את תתעלמי ותשכחי אותי, כי הרי אני לא בן האדם הכי בולט שיש,
או בן אדם שזוכרים, אני מאלה שפוגשים ושוכחים בדיוק כמו החיבוק
שלך, ששכחת לחבק שכואב.
אז קחי לי את הבית, את הנשמה, את הדמעות -
רק... תני לי לחבק אותך.