התינשאי לי?

כבר  ארבע שנים עברו מאז שנעלם בעלה. כך, בבוקר אחד בלי לומר
כלום קם ונסע לשוודיה, ארץ הולדתו.
היא חיכתה לו בבית , כרגיל שיבוא לאכול, אבל הוא לא בא, ולא
התקשר. חודשים חיפשה אחריו, פנתה למשטרה, לבתי חולים , למגידי
עתידות.
עד שיום אחד הגיע מכתב משטוקהולם ובו כתב לה שהוא מצטער, אבל
החיים בארץ היו לו קשים, והוא לא הצליח להתאקלם, אז הוא חזר
הביתה להוריו.
למותר לציין שילדיהם כבר היו בני 15 ו17.
ארבע שנים עברו, וכבר זכתה בגיטה. אבל הבדידות היתה לה קשה.
עם כל הכעס על הפרידה היא זכרה בגעגועים את חום גופו, ואת
חיבתו הגדולה אליה.
היא היתה בטוחה שתוכל שוב ליצור זוגיות טובה ומיטיבה.
החליטה לפרסם מודעה בעיתון.
בין הפונים היה מושבניק קטן קומה " הדרדס שלי" היא קראה לו,
שהצליח לשעשע אותה ולארוח לה לחברה נעימה.
מצולקת מעט מפרשת השוודי "הנעלם" , חששה ליצור קשר אינטימי.
ערב אחד לאחר שכבר התראו מספר פעמים, הלכו לקולנוע וביקרו
ביריד הספרים וראו הצגה אחת ושתו קפה במספר מוסדות לקפה, הזמין
אותה המושבניק לביתו, לארוחת ערב.
היא נסעה בלב מעט חושש.
כשהגיעה ראתה שולחן ערוך ומרהיב.
והבית כולו הדיף ריחות חלומיים.
אוי , דרדס שלי חשבה, אתה פשוט נפלא.
שושנה היתה מונחת ליד כל צלחת. שושנה טרייה, ומזמינה.
ואז כרע הדרדס ברך לפניה ונטל שושנה בידו , ועוד היא מבולבלת
ונפעמת ונרגשת, השיל מכנסיו ומתחתם לא היה דבר, זולת איבר
זקור, שהיה על פי דבריה, ארוך מגובהו של הדרדס ואמר לה:
התינשאי לי?
והיא לא ידעה אם לצחוק צחוק מטורף או לברוח.
ובמבוכתה אמרה: " אני צריכה זמן לחשוב על זה" וברחה.
עד היום היא מצטערת שלא הספיקה לטעום מן הריחות הנפלאים.