[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







די בי
/
מאחורי החומה

"היי, אני שירה. ואני נרקסיסטית", הצגתי את עצמי בפני הבונבון.
הוא נראה מופתע.
"מה?" הוא שאל.
"אני לא מאלה שאוהבות להתחיל עם מישהו אחר בטענות שווא, אז
החלטתי להגיד את האמת", חייכתי. הוא הגיב.
"בסדר, אהמ..." הוא כחכח, "אני חזי ואני נשרתי מהתיכון בכיתה
י"א, איך זה בתור התחלה?" הוא היסס.
"אהמ..." זממתי, "לא ממש מוצלח. אתה צריך להגיד משהו שלא היית
רוצה שידעו, ובאמת לא יודעים." הוא נראה מופתע. "חח סתם צחקתי,
חזוש, הירגע..." חירחרתי בצחוק המגעיל שלי.
"אז מה את עושה פה?" הוא התאושש. כנראה גם מהצחוק.
הסתכלתי מסביב: "סתם, חשבתי לבוא ולנסות. זה לא כזה קשה,
נכון?" התבדחתי. חזי נראה מסופק. כן, זה באמת נראה קשה. כל
המהירות הזאת בהחלט סיפקה את הצורך שלי לספיד, אבל רק בגלל
הסוחרים מעבר לחומת התחרויות. זה היה דבר שלא יכולתי להגיד
לחזי. הוא נראה חמוד מידי.
"כבר כמה זמן אתה נוהג?" שאלתי אותו. הוא חישב במהירות.
"חמש שנים." הוא חייך בגאווה. ובהחלט היה לו על מה, הוא חייב
היה להיות נהג קשוח כדי לשרוד כל כך הרבה זמן במרוצי-המכוניות
במחתרת. החזרתי לו חיוך.
"אז אני אעודד אותך?" שאלתי אותו כשהייתה הצפירה הראשונית.
"בשמחה", הוא בחן אותי. "אני במכונית הצהובה, בית"ר שולטת."
הוא הצביע על מדבקה בשרוול הימני שלו. הנהנתי, למרות
אי-הסכמתי. מה שהוא לא יידע, לא יזיק, חשבתי לעצמי.

בזמן התחרות התגנבתי אל מעבר לחומה. החבורה הקבועה הייתה שם.
שימי נופף לי. חייכתי, כמו תמיד, למראה החנון על קראק הזה
שמייצר ספיד. מי היה מדמיין דבר כזה?
"ממצב, שמשון?" שאלתי אותו. הוא קד קצת, הנהן, סימן ששלומו
טוב, והראה לי את השקית שבידו.
"לא פלא שאתה שמח..." חייכתי בעונג למראה האבקה. לא יכולתי
להתאפק. "נו, אז איפה ברק?" שאלתי. הוא הצביע לכיוון הגב שלו,
לשולחן הקלפים - "המסווה", כמו שאהבנו לקרוא לו. "אתה יכול
להפסיק לקוד לי, אני לא כל-כך חשובה." חייכתי אליו. ניגשתי
לברק. הוא היה עסוק עם איזה מישהו חדש, שהסתכל עליי במבט
חושד.
"אל תדאג, היא בסדר היא." ברק נופף בידו בקוצר רוח, כרגיל נראה
זקן לגילו. נאנחתי, חשבתי באותו רגע רק על הסם, אבל בטח חלפה
במוחי איזו מחשבה על איך אני נראית באותו רגע. כשהחדש הלך,
ניגשתי לברק.
"רואה שניקו פה קצת." הנדתי לכיוון החלל הריק." הוא הנהן.
"כן, הייתה פשיטה שבוע שעבר, עוד לא מצאנו את המשת"פ... איך
הולך?" שאלתי, מתכוונת לזה.
"בסדר, הוא פחדן זה, אתמול כמעט נתפסנו, העניינים הרגילים, את
יודעת. מה המצב בהיי-טק?" הוא שאל, מסתכל עליי בציפייה.
"עוד כמה אלפי דולרים, כרגיל." הראתי לו את הכסף. הוא הסתכל
עליי במבט בוחן.
"כמה את צריכה עכשיו?" הוא שאל, רוכן אל תיקו, אך לא מסיר ממני
את מבטו.
"כמות כפולה מהרגיל, אולי יהיה לי הערב אורח", חייכתי בעונג,
ברק הצטרף אליי.
"ומה איתי?" הוא העמיד פני נעלב.
"אוה, ברק יקירי, לנו יש יחסים פתוחים", זרמתי, שומרת על פנים
רציניות.
"אה אה", הוא ענה, סופר את שקיות האבקה. כשהגיש לי אותם, הבטתי
הצידה ואחורה, ותחבתי לו את הכסף ליד השניה. הוא נישק את ידי.
"עד העונג הבא?" הוא לחש, מקרב את פניו אליי.
"עד הפעם הבאה, ברק", התרחקתי. הוא נדף ריח של גראס מהונדס
ואלכוהול. התחלתי לחשוב על מה יקרה אם ברק ימות לי פתאום, אבל
המחשבה הזאת הסתלקה, כשקירבתי לפי שקית אחת, עם הכפית הקטנה
שבפנים. חייכתי כששמתי לב מה אני עושה. הטקס הקבוע שלי.
לאחר הטקס התגנבתי בחזרה למסלול, מחכה לחזי. כשהוא הגיע, הוא
הזיע, אבל נישקתי אותו בכל זאת.
"איך היה?" שאלתי.
הוא חייך, קצת באכזבה. "לא ראית?"
"לא ממש", הסם התחיל להשפיע. התחלתי לחייך בלי סיבה. "אבל זה
לא נורא, נכון?"
חזי הבין. "לא, לא ממש." הוא הסתכל מסביבו, "אז מה את עושה
בעוד חצי שעה?"
שמחתי, גם כי ידעתי מה הולך לקרות, וגם בגלל השפעת הסם. "מחכה
לך בבית הקפה 'כוכבים'?"
"בשמחה", חזי הסתכל עליי, ואז הלך עם מנהל המסלול שקרא לו.
הרגשתי התעלות, והתחלתי לקפץ לי במקום. הסתכלתי לאחורה, וראיתי
שמנהל המסלול מצביע על כמה אנשים בשחור ליד החומה, אבל כבר לא
היה לי אכפת.

לאחר שלושת-רבעי שעה, חיכיתי לו בבית הקפה. שתיתי כבר שלוש
כוסות מים, הרגשתי צמא עצום, התחלתי להזיע, אז הורדתי את
הז'קט. כשהוא סופסוף הגיע, כבר לא הייתי מודעת למעשים שלי.
"שלום" אמר חזי, והוריד את הז'קט.
"היי, למה איחרת?" הנדתי את רגלי בעצבנות.
"טקס הענקת הגביע התעכב", הוא אמר בביטול.
"יכולת להודיע לי, חיכיתי לך כמו איזו מטומטמת!" תקפתי אותו,
הוא נסוג.
"תירגעי, שירה, סך-הכל איחור של רבע שעה." הוא כבר היה צריך
לחשוד, אבל כנראה נפלתי על אחד ממש מטומטם. הוא סימן למלצר
לבוא. "מה תרצי?" הוא שאל.
"כלום, כלום", סימנתי בידי בעצבנות.
"אני ארצה עוגה אחת, קטנה כזו", אמר חזי בחיוך מבקש. אידיוט,
חשבתי לעצמי.
"אתה עסוק הערב?" שאלתי, מנסה לפייס אותו, למרות שהאידיוט לא
התעצבן עליי בכלל.
"אהמ..." זה תלוי, הוא אמר. "את עסוקה?" הוא לקח את ידיי.
"היי, את חמה. מרוקאית?" הוא ניסה להתבדח.
"אה?" שאלתי בביטול, והנדתי בראשי בעצבנות, לקחתי את ידיי,
התחלתי לפחד פתאום. "אפשר ללכת מפה?" ביקשתי, קצת בתחינה
מיותרת.
"א-אבל העוגה שלי..." מלמל חזי, בדיוק כשהמלצר הביא את העוגה.
"תיקח לדרך!" נבחתי, אבל בלחש, המלצר החוצפן בהה בנו, במיוחד
בי. נלחצתי, לקחתי את הז'קט, וקמתי.
"לאן הולכים?" חזי שאל, מנסה להדביק את הקצב שלי.
"מה זאת אומרת? אליי, ברור שאליי", אמרתי, יותר לעצמי. הרגשתי
חשובה, עוצמתית.

כשהגענו, השארתי את האור כבוי. לא היה לי כוח, למרות שהרגשתי
שאני חייבת לראות מה קורה. אז חזי הדליק, לאחר שמעד על נעל
זרוקה. הלכתי למטבח.
"רוצה משהו לשתות?" צעקתי למרות שהסתכלתי עליו, התחלתי לצחקק.
"אהמ, לא תודה", הוא אמר, מסתכל מסביבו, די בסלידה, באותו רגע
לא הבנתי למה.
"טוב", אמרתי לאחר ששתיתי כוס מים. "שנתחיל?" שאלתי, בחיוך
מפתה.
"בטח, בטח..." חזי מלמל. נדמה לי שעברה לי מחשבה על עד כמה הוא
נראה גוץ כשהוא מתפשט.
"רגע, רגע", נזכרתי פתאום. "אתה חייב לנסות משהו." הלכתי
לז'קט, הוצאתי משם שקית אחת. "רוצה?" חייכתי כממתיקה סוד.
"אהמ..." הוא היסס. "מה זה?"
"מטמפטמין", עמיתי בכנות, מבטי ערמומי. "זה משהו שירים לך כמו
רוח שמרימה שמלה".
"אווו", הוא הפסיק לחשוד, "נחמד, יקירתי, אז ככה את אוהבת את
זה, אה?"
"כן, אה, למה אתה מתכוון?" התבלבלתי, לא הבנתי למה.
"את באה?" הוא ניגש לחדר השינה.
"כן, בטח", היססתי, הסתכלתי מסביבי ולרגע לא הבנתי איפה אני
נמצאת. דידיתי את דרכי לחדר השינה, התנשמתי בחוזקה, הסתחררתי.
"איפה את?" חזי שאל, בקול ילדותי.
"אני באה, שניה", פתאום נזכרתי שהוא לקח לי את הסם. "לקחת את
מה שהבאתי לך?"
"אה, כן, בטח." לא שמתי לב להיסוס שבקולו, הייתי עסוקה מידי
ברעידות. נכנסתי לחדר השינה, חזי היה על המיטה, וניגש אליי.
"איפה מה שהבאתי לך?" הדפתי אותו, הרגשתי שהשפעת הסם עומדת
לפוג.
"בשירותים", הוא הצביע ימינה. "בואי אליי..." הוא משך אותי
אליו.
"שניה, שניה", רציתי את הסם. זה כל מה שחשבתי עליו. שאני חייבת
לקחת את הסם, עכשיו.
"לא, לא עכשיו!" איים חזי, מרפה לרגע. ניצלתי את ההזדמנות
ונכנסתי לחדר השירותים. חיפשתי את זה, הרמתי את האסלה ברעידה.
"איפה זה?" צרחתי אליו. הוא נכנס לחדר.
"מה זה חשוב? העיקר נמצא בחדר שליד, יקירתי..." הוא נמרח עליי,
התחלתי להשתגע, לפרכס.
"אני רוצה את זה!! איפה תקעת את הספיד שלי?" התחלתי להכות אותו
בלי מודע.
"היי, מותק, לא תקעתי את הספיד שלך בשום מקום, אבל אני בהחלט
יכול לתקוע לך משהו אחר", עדיין לא הבנתי אותו, למרות שהוא
הידק את אחיזתו בידי. נאבקתי, בידי השנייה חיפשתי את הספיד
בארון התרופות שלי. הרעידות התגברו, חזי קצת נרתע, נפלתי על
הרצפה. אחזתי בבטני.
חזי רכן אליי. "מותק, את בסדר? אל תחשבי שאני מאמין להצגה
שלך!" הוא אמר, לא בטוח בדבריו, אבל לא שמתי לב אליהם יותר.
התחלתי לצרוח, התעוותתי.
הדבר האחרון שהרגשתי היה חזי, מוריד לי את המכנס.

התעוררתי לאחר כמה זמן, עדיין היה חושך. הסתכלתי על השעון -
אחת וחצי. פתאום נזכרתי בחזי, הסתכלתי מסביב בטירוף, אבל לא
ראיתי אותו. פתאום התחלתי להתנשם ולרעוד, זחלתי לז'קט שלי,
הפכתי את הכיס והתחלתי לגשש. לא היה שם כלום, חוץ מכמה ניירות.
באחד מהם היה כתוב בכתב ילדותי - "היה טוב, מותק. לקחתי את
המפתח ועוד כמה דברים, נתראה בקרוב!"
צרחתי. צרחתי והתעוותתי. התעלפתי שוב פעם.

התעוררתי במיטה וחזי היה לידי, מעשן סיגריה.
"היי, מותק." הוא אמר, שואף. "רוצה?" הנדתי בראשי, לאחר כמה
שניות, נזכרתי במה שקרה, התנפלתי עליו בתנועת חניקה. "זונה!!
תפסיקי!" צעק חזי, והדף אותי בקלות מעליו לרצפה. הייתי חלשה.
התחלתי לרעוד. "היה לך דווקא די טוב עד עכשיו."
"מה התאריך היום?" מלמלתי, פוחדת מהתשובה.
"שבוע אחרי שהכרנו, שכחת?" הוא חייך באכזריות. "איך את
מרגישה?"
"לא יודעת", חיכיתי שניה, אבל העוויתות לא התרחשו. זה עבר. אבל
עדיין רציתי את זה. רציתי את זה מאוד. "אין לך במקרה קצת
מהזכוכית שלי?" שאלתי, באמת מאמינה שאולי יהיה לו.
"לא, יקירתי, ברור שלא." הוא לקח שאיפה, נאנחתי, קצת בהקלה.
"הבטחת לי לא לגעת בזה יותר, את לא זוכרת?" הוא הסתכל עליי
במבט בוחן, שמתי לב שאני ערומה.
"אה, כן?" התחלתי לחפש אחר בגדיי, התלבשתי. "למה עשית את זה?"
"זה תלוי למה את מתכוונת, אם - "
"לסם. למה לקחת לי אותו?" הוא הסתכל עליי בערמומיות.
"אה, זה. טוב, נו - פשוט כי לא רציתי לבזבז פרצוף יפה כמוך"
הוא תפס בלחיי, ואני הסכמתי, אחרי הכל הוא עשה לי טובה ענקית.
"תודה." אמרתי, באמת מתכוונת לזה. "ומתי אתה הולך?"
"למרוץ? אה," הוא הסתכל על השעון, "עוד שעה." הבנתי שהוא לא
רוצה לענות לי. החשק התגבר, אבל החלטתי להיאבק בו.
"אפשר לבוא איתך?" שאלתי, אבל פתאום נזכרתי בברק. "לא, יודע
מה, עדיף שלא." הלכתי לכיוון המטבח, הרגשתי רעב עצום. "רוצה
משהו לאכול?"
"לא, את יודעת? התקשרו מאיזו חברה בשם 'שפירא ועוד בע"מ',
אמרתי להם שאת לוקחת שבועיים חופש."
"מתי?" שאלתי, מופתעת.
"בבוקר הראשון." הוא כיבה את הסיגריה על השטיח. נגעלתי.
"אוח, אני צריכה ללכת לשם..." התחלתי להילחץ. מה אני אגיד
להם?
"או, בקשר לזה אל תדאגי", הוא אמר, כבר לבוש. "אני רוצה שתבואי
איתי למרוץ." היססתי, אבל הוא משך אותי אליו. "הגיע הזמן שתצאי
קצת..." הוא חייך אליי, אני חייכתי בחזרה, בחשש.

כשהגענו, הוא הלך למנהל הסאונד, הייתה איזושהי בעיה עם הרובה.
אני התחלתי בינתיים לשוטט ללא מטרה, התחלתי להיזכר בשבוע
שעברתי יחד עם חזי. זה היה נורא. לא יכולתי להפסיק לחשוב על
הסם, ועל חזי שהכריח אותי להישאר בדירה. זכרתי שניסיתי להיאבק
בו, אבל -
"היי, מה את עושה שם?" צעק לעברי הכוון. שמתי לב שעליתי על
המסלול, בדרכי לחומה. ירדתי מהצד הלא נכון - הצד הקרוב לחומה.
חיפשתי את חזי, אבל כל מה שהצלחתי להתמקד בו היה התמונה של
הזכוכית היקרה שלי. התחלתי ללכת מסביב לחומה, ונתקלתי בכמה
אנשים בשחור שם. חדשים, חשבתי לעצמי. חיפשתי את ברק, מאחר ולא
מצאתי אותו, שאלתי את אחד החדשים.
"היי", פניתי לגבוה מביניהם. "ראית את ברק?" הוא הסתכל על
חבריו, היה נדמה לי שהוא מכיר אותי, והניד בראשו. התחלתי
להתעצבן. התחלתי ללכת בחזרה לכיוון המסלול, ופתאום שמעתי
ירייה, שהייתה קרובה מידי אליי. איבדתי את ההכרה.

כשהתעוררתי, הייתי לבד לגמרי עדיין מאחורי החומה. הרגשתי
סחרחורת, ונעזרתי בידי כדי לקום. הרגשתי מזרק, לא הופתעתי.
הסתכלתי מסביב ושמתי אותו בכיס של הז'קט. כשהגעתי למסלול,
ראיתי את חזי עם הגברים שהיו מאחורי החומה. חיכיתי רגע, אבל
חזי והגברים לא הבחינו בי. הגברים בשחור פנו ללכת והוא התחיל
ללכת לכיווני, ואז ראיתי שהוא לבוש כבר בבגדים רגילים, הפעם
בלי גביע. חמקתי ממנו. הלכתי לפארק. כשהגעתי, חיפשתי את שימי,
הוא בדרך-כלל היה זרוק שם, מסטול. מצאתי אותו שרוע על הבטן,
ישן.
ניסיתי להפוך אותו, אבל או שהוא היה כבד מידי, או שאני הייתי
חלשה מידי. בכל אופן, לא הצלחתי להפוך אותו, אז חיפשתי עליו.
מצאתי משהו בכיס שלו - מחט למזרק, ושקית כלשהי, היא נראתה לי
נוזלית מכדי להיות סם. הלכתי לברזייה ושטפתי את המחט, וגם את
הידיים שלי. חזרתי למסלול המרוצים. מצאתי את חזי.
"איפה היית, לעזאזל? למה ברחת?" הוא לחש בזעם, מרחיק אותי מן
ההמון.
"חשבתי שירו בי, אז התעלפתי, וכשהתעוררתי לא מצאתי אותך..."
עשיתי פרצוף-כלבלב.
הוא חייך. "כן, באמת הייתה בעיה עם יריית הפתיחה. אבל לא ראית
אותי אחרי כן?" הוא ניסה להתקיל בעדינות. הנדתי בראשי כתמימה.
הוא תפס בידי. "הולכים?" הנהנתי.
"רק, אפשר לעצור בבית מרקחת? יש לי כאב ראש." ביקשתי בתחינה.
באמת כאב לי הראש, אבל היו לי כוונות רעות, לא שהוא ידע מזה.
כשהגענו לבית-המרקחת, חיפשתי רעל עכברים. רציתי להרוג את חזי.
רציתי להרוג אותו על מה שהוא עשה לי. על שהוא כלא אותי בביתי
שלי במשך שבוע שלם, הופך אותי לשפחת המין שלו, בזמן שאני
מתעוותת מן המאבק בצורך שלי לספיד. והוא עוד קורא לי זונה.
פתאום התעוותתי, הכתף שלי קפצה, נשכתי את הלשון, ונפלתי לרצפה.
"שיט", חשבתי לעצמי, "עכשיו ישלחו אותי לבית-חולים." התחלתי
לזחול לשירותים, לא מוכנה לתת לחזי את הסיפוק, ופתאום שמעתי
סירנות. "האמבולנס", לחשתי, ואז פתאום קלטתי שזה בית-מרקחת,
אין פה שירותים. העיוותים החמירו, התחלתי להתפתל עוד יותר, אבל
כבר ידעתי שאין שום סיכוי לברוח, להרוג את חזי.
זחלתי לתוך חדר צידי, הכל כבר נראה מעורפל ומה שכן ראיתי היה
בשחור ולבן, התעוורתי. התחלתי למשש את הז'קט, מחפשת את המזרק,
רציתי להעלים את הכאבים, את הדם שזרם ללא הפסקה מהלשון הפצועה
שלי, ופתאום הרגשתי את זה, השקית שלקחתי משימי. הוצאתי אותה,
החזקתי אותה סנטימטרים ממני ואז ראיתי את זה - ספיד. החומר
הנוזלי התקשח, ואיכשהו נזכרתי בתמונות של הספיד ששימי ייצר
בשביל ברק - הוא תמיד היה נוזלי בהתחלה. חיוך קטן עלה על פי,
הרגשתי איך העוויתות מתחילות להעלם, פיזרתי את הספיד בשורות
והתחלתי להסניף. התחושה הייתה איך שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד
זמן, נאנחתי והסנפתי עוד שורה, כמהה לעוד ועוד.
מישהו פתאום ניסה לפתוח את הדלת, נשענתי עליה יותר חזק ואז
שמעתי את חזי צועק, "שירה! יש בחוץ כמה אנשים שרוצים לראות
אותך."
העוויתות התחילו לחזור אז הסנפתי עוד שורה, אבל מישהו דחף את
הדלת ואני נזרקתי קדימה באמצע ההסנפה. "מה את עושה?" הוא נראה
מבולבל.
"מה נראה לך?" זחלתי אל הקיר הנגדי, ואז הרגשתי בעיטה בבטן.
צרחתי, לא כאב לי כל-כך אבל לא הצלחתי להפסיק, התחלתי לבכות,
העוויתות החמירו, התחלתי להעלות קצף והדבר האחרון שראיתי היה
את חזי מניד בראשו, מאוכזב שלא יוכל לזיין אותי יותר. עצמתי את
העיניים והדבר האחרון שחשבתי עליו היה על עוד נרקומנית מהחבר'ה
של החומה שנמצאה מתה בבית מרקחת מאוברדוז.






11.05.05, שופצר ב- 10.04.06

סיפור שלי מהסדנה ה- 55







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החתול הרג את
הסקרנות.

דובר חתולי הבמה
הופך את הקערה
על פיה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/5/05 18:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
די בי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה