שתי רוחות רפאים יושבות, כל אחת על קברה, בבית העלמין הצבאי
בירושלים.
יום הזיכרון נגמר, הלילה ירד. תיכף יתחילו חגיגות יום
העצמאות.
יפתח, שקוף למחצה, לבוש חולצת סוף מסלול לבנה ומכנסיים צבאיות,
הביט בשכנו, יואל, שהחליט ללבוש דווקא חולצת סוף טירונות
ומכנסי ג'ינס.
"אתה יודע", התחיל יפתח, "אני לא מבין איך כל שנה הם באים
בהמוניהם אל השכונה, משקים את הערוגות, שוטפים את האבנים,
ובוכים עלינו."
"מה זאת אומרת? למה ציפית? אני מתרגש כל שנה לראות כמה באים
ואיך קשה להם עמוק בפנים לראות אותנו ככה, מתים." ענה לו
יואל.
יפתח ניפנף בידיו. "לא, אתה לא עוקב. מה שקשה לי זה שכל השנה
הם חיים את המציאות שלהם ורק ביום אחד, ממש בהזמנה, הם
מתפרקים, נשברים, בוכים, צועקים... איפה כל זה שאר הימים?
אנחנו לא מתים כל השנה?" הוא גירד את ראשו, הביט בשמיים, הרטיב
את השפתיים עם הלשון. יואל חייך אליו. "כל שנה אותו דבר... שעה
לפני הזיקוקים אתה כבר כולך קופצני ולחוץ. תירגע...יש לנו שנים
לבלות כאן, בסוף האורות והצבעים יצאו לך מכל החורים." הוא נשכב
על הקבר והביט גם הוא בשמיים. "מדהים אותי", אמר, "שלא משנה
כמה קשות המלחמות על הארץ, כמה חיילים ואזרחים מתים, כמה שנאה
מתפרצת בעולם הזה, לא משנה כמה חרא כאן, הכוכבים תמיד יסתכלו
עלינו מלמעלה וישתקו."
יפתח לא ענה. גם הוא חשב על הכוכבים בימים האחרונים. אחותו,
שקראה את הנסיך הקטן עשרות פעמים, הכניסה בו את האהבה לכוכבים.
אבל עכשיו, כשהוא מסתכל עליהם, הם לא נראים לו מחייכים, גם לא
צוחקים. הוא לא רואה בהם שום דבר קסום. רק אורות רחוקים שלא
מועילים לבני האדם.
"כן..." הוא אמר. "אתה צודק. תמיד חשבתי שאחרי שאמות, נשב אני
ואשתי... לא יודע למה חשבתי שאני ואשתי נמות ביחד... לא יודע
למה חשבתי שבכלל תהיה לי אישה כשאמות... לא משנה, נשב אני
ואשתי על אחד מהכוכבים ונשמור על הילדים שלנו מלמעלה. עכשיו כל
זה נראה לי די טיפשי." הוא הרכין את ראשו.
יואל קם מקברו והתיישב ליד יפתח. "כמה זמן אתה כבר פה?" שאל.
יפתח חישב "אה... בוא נראה- 96', זה...9 שנים. וואו, איך הזמן
טס!" הוא צחק. יואל אמר "יו, זה אומר שאני כאן כבר 5 שנים. אחי
הקטן כבר בטח מתכונן לכיתה א'. אוך, כמה אני מתגעגע..." הוא
קם.
יפתח התמתח. "טוב, מאוחר, אני הולך לישון. אין טעם לחכות
לזיקוקים, הם יהיו יפים באותה מידה גם בשנה הבאה." הוא אמר,
נשכב על קברו ואט אט נעלם. יואל התבונן בתהליך. "כן" הוא מלמל.
"מתגעגע..." נאנח, נשכב על קברו, סגר עיניים, וגם הוא נעלם.