אמצע חודש מאי.
הימים ימי חשבון נפש ללאום: מעבדות לחירות, ימי זיכרון, שואה
ועצמאות.
וקשה לעבור את הימים האלו בלי לשאול את עצמך מי אני ולאן אני
הולך?
אז אני מתחיל להסביר לעצמי שקודם כל אני שייך לעם ישראל, שירד
מצריימה בגלל שהמצב כאן היה קשה (כאילו שאי פעם הוא לא היה
קשה) שם הוא מצא רק כאב ואבדון מסחיבת לבנים שנשא על גבו כדי
לבנות את ערי פרעה, משם גם הגיעה בשורת השחרור והחירות, שיצאה
מפיו של שליח האלוהים אשר נשא אותנו במסע מפרך חזרה לארץ
המיועדת לנו, שם בהר נבו כשהוא עומד כמו על מרפסת (אם תרצו כמו
של חוזה המדינה) הוא הביט בה ובכה, הצר על כך שנאסר עליו
משמיים להיכנס אליה ולתת שם מזור לכאב שנשא עמו בדרך העקלקלה,
אך בתוכו ידע שזה צו האלוהים ועליו להשלים עם המצב בכל מחיר.
אחר כך אני יודע שאני יהודי. את זה אני לומד מן השואה, שבה
רצחו ודיכאו את נפשי עד עפר רק בשל זהותי הדתית לאומית אפילו
אם מאסתי בה וביקשתי להסיר אותה מעליי עד כלות, זה לא היה עוזר
לי - אם הייתי בשואה, וכל מילה נוספת כאן מיותרת כי אין
באפשרותי לתאר ולשאת בפי את שאירע שם, גם אינני ראוי לכך, כי
אני נמצא במקום רחוק, מוגן מפונק ושמן כדי שאוכל להביע עמדה על
שאירע בארצות התופת.
אני גם יודע שייעודי הוא ללחום, את זה אני לומד ביום הזיכרון
לחללים שלנו. ללחום על חיי, על חיי משפחתי ואהוביי, על הצדק,
החירות ועל שלמות הדגל ובכל זה אין שאיפה אחת לכיבוש, לדיכוי
ולפגיעה באדם אחר, ואם זה קורה, כי מה לעשות במלחמות זה קורה
הרבה, אז חשוב שאדע כי זה קרה כי לא הייתה בררה ולא חלילה כי
רציתי שזה יקרה.
וכשמגיע הכאב הסמוי שצופים בחדשות אז נפלט המשפט: "אוי מה
עשינו", אני מבין שמוכרחים להמשיך לחיות והערך החשוב ביותר הוא
הדבקות במשימה, אז לא נותר לי אלא רק להיות שלם עם מעשיי.
ואז מגיע האושר הגדול: יום העצמאות.
כאן אני נפגש עם זהותי הישראלית עטוף כולי בכחול ולבן וחיוך
רחב על הפנים שאומר שאני בבית ואני מוגן, והבית יפה, ישר
ואמיתי, ונכון שמתו המון בדרך ונכון שהיה כאב וצער אבל הנה
אנחנו כאן: מרוצים, גאים ושמנים מנחת עם קצת טעם מלוח של כאב
שרק בבוקר של ליל החגיגות עמד לנו בגרון וכמעט סתם לנו את
הנשמה.
וכל הימים האלה נמצאים בתוך ספירת העומר שאומרת שאי שם
בהיסטוריה היו כאן ימים קשים מנשוא (כבר ציינתי שזה לא דבר
נדיר בארץ הזאת) מגיפה קשה ורצח של תלמידים תמימים שכל מבוקשם
היה ללמוד את תורת עמם.
אני יודע כשאצא מהחודש הזה אצא לחופשי, אז כבר לא אצטרך לעמוד
דום ולהצדיע לדגל, לשיר את ההמנון בטקסים, לחגוג בגלל זהות
לאומית או להתאבל בגלל כאב היסטורי, שייגמר החודש הזה אחזור
להיות בן אדם יחידי ואיש לא יזכיר לי את זהותי ומניין הגיעו
אבות אבותיי, אז אוכל להתעסק רק בי, בעצמי וברצונות שלי.
כשהגעתי ליוני, לקיץ החופשי, שנטול מימי שמחה ועצב ומלא בימי
חול פשטניים, הבנתי שאני לבדי - סך הכול אדם פשוט, קצת בודד,
קצת חברותי, קצת מצחיק, קצת משעמם, אבל עדיין קטן, וקצת מכל
דבר, ו... ובעיקר ריק.
ואז אני מבין שטוב לי לדעת מניין באתי, וטוב לי להתפלל ולקוות
שיהיה לי טוב במקום אליו אני הולך והכי טוב לי לדעת שאני לא
לבד, ושיש ציבור שלם שחושב כמעט כמוני ומרגיש את אותם רגשות
שפוגעים לו בזהות הייחודית שלו כאדם המשתייך לעם שחווה כל כך
הרבה שמחה ועצב, שנכווה מאש תופת ונצלף בשוט אכזר, אך יחד עם
זאת הרים את ראשו וצעד קדימה ובנה לעצמו עתיד.
ואני - אני זה העתיד שנבנה, ובנקודה הזאת אני מבטיח לעצמי
שאמשיך לבנות, וטוב שהיה חודש מאי עם כל הימים האלה שהזכירו לי
את הצרות שמכילות בתוכן אוצרות של חיבור בין זהות עצמית
ללאומית, וערכים שיכולים להשפיע על האנושות כולה.
וכל זה לטובה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.