[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מוריה תנעמי
/
יום הזכרון תשס''ה

' אני הולך לבכות לך תהיה חזק למעלה
געגועי כמו דלתות שנפתחות בלילה
לנצח אחי אזכור אותך תמיד'  (אביב גפן)




בכל שנה ביום הזכרון הארץ כולה מפסיקה את שגרת חייה וליום אחד
בשנה מתייחדת עם זכרון הנופלים.
האמנם מבינים אנו את עוצמת היום הזה?



השנה, זוהי כבר השנה הרביעית שבה אני מופיעה בטקס יום הזכרון
בישוב שלי. כל הישוב מגיע לראות את הטקס ובכל שנה אני מקבלת
קטע אחר לקרוא. האנשים המופיעים איתי מתחלפים, הקטעים הנקראים
מתחלפים, השירים ששרים מתחלפים ורק אני נשארת. אני ועוד כמה
אנשים הנקראים בשם קצת מזעזע - קצת מוזר. אנשים אלה הן המשפחות
השכולות.



אני כבר לא מתרגשת מצעם ההופעה. כבר אין לי פחד במה. והשירים
כבר הפסיקו לרגש אותי. אבל יש רגע אחד בכל הטקס שבו אני לא
יכולה להשאר אדישה ולא לבכות. הרגע הזה הוא רגע הדלקת הלפידים
ע"י המשפחות השכולות. פתאום שומעים שם, ועוד שם, ועוד שם ואני
רואה אישה מבוגרת, ומתארת לעצמי שבטח בעלה או בנה נפל באחת
המלחמות. מנסה לתאר איך הגיבה כשסיפרו לה את הבשורה המרה. ואני
רואה אישה עם שלושה ילדים קטנים ומתארת לעצמי שבטח היה לי אח
או אבא שנפל. וחושבת כמה עצוב זה שלשלושת הילדים האלה אין סבא,
או אין דוד. ואני רואה נער, בן 25 בערך, ומתארת לעצמי שאולי
אביו ונפל, וחושבת שהנער הזה בטח היה ילד בן ארבע, חמש. ילד
שאבא שלו לא הספיק לראות אותו גדל. או אולי אפילו היה עדיין
ברחם אימו. אולי אביו מעולם לא הספיק לראות את התינוק שלו.



ברגע של הדלקת הלפידים רואים הכל. נשים זקנות, גברים זקנים,
אמהות ואבות בגילאי ה 50+, נערים בגילאי 15-30 וילדים, ילדים
קטנים מתחת לגיל 15. ואני חושבת עליהם, על כולם, כל אלה שחיים
יום יום עם השכול, ולא רק פעם בשנה, כמונו. וכואב לי. כואב לי
לחשוב שזה קורה. שיש אישה, שכיום היא בת 80 אבל מגיל 40 היא
למדה לחיות בלי בעל. כואב לי לחשוב שיש ילדים שנולדו לעולם בלי
אבא או שנאלצו ללמוד להסתדר בלעדיו כי אבא כבר לא יחזור להשכיב
אותם לישון. עצוב לי לחשוב על חבר שחי עם חברה שלו, שהם חשבו
על חתונה מיד אחרי שחרורו מצה"ל אבל עכשיו היא כבר חיה לבד.
החבר שלה חי בעולם אחר.



זה כואב. כן. בכיתי. כן. המון. אבל לא שכחתי. לא שכחתי אותם
ולעולם לא אשכח. כי בזכותם אנחנו בארצנו. ועכשיו אני קוראת לכם
- אל תשכחו את המתים כי בזכותם אנחנו חיים.



יהי זכרם ברוך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קוגיטו ארגו
סומסום...
(מוכר בפיצוחיה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/7/05 2:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוריה תנעמי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה