אנשים טובים שפגשתי לפני שנים ונשארו לצידי עד הסוף.
נדב ואיתי, החברים מהבית ספר, שהיו איתי באוטובוס לבקו"ם
ובטירונות, שעברו איתי את הקורס, את השנה הראשונה הקשה, הם היו
איתי גם בדקה האחרונה, ממש לפני שהכל התפורר לאבק, ממש לפני
שהחזרנו את גופנו, את נשמותינו, את זכרוננו, את מחשבותינו ואת
אהבתנו, לאותו אחד שהשאיל לנו אותם.
היום היינו שלושתנו בטקס יום הזיכרון בבית ספר. עמדנו עם כולם
בצפירה, כומתות על הראשים, גב זקוף. נכנסנו עם הבוגרים לשיעור
של המנהלת, אחרי שכל התלמידים הלכו. ישבנו לידם וצחקנו על
חוויות שהועלו, על זיכרונות משנים קודמות.
ואז כולם הלכו. ואנחנו נשארנו. הבטנו אחד בשני. אני והאנשים
הטובים שלי עמדנו בחצר והתבוננו בחברינו יוצאים לרחוב, מתחבקים
ומתנשקים. אומרים להתראות ובהצלחה, ונפרדים.
רק אנחנו, אוחזים זה בידו של זה, חזרנו בשקט שיאה לנו,
המלאכים, אל מקומנו שבשמיים.