שישי, צהריים. אני יושב בנעימות על כסא נדנדה במרפסת. שפתי
מנשקות סיגר עב כרס ונושפות עשן לבן. לשמיים התכולים בדרכו
לספר, הבוגדן, על מה שהתחולל זה הבוקר ואף בלילה שלפני.
בדרך הוא פוגש בכיפות לבנות של בתים וצריחים טמירים, אף מעיף
מבט מטה אל עבר הרחובות הרצופים באבנים עתיקות, אל שוק הומה
בקולות עליזים ובסטות עמוסות פרות הדר וידיים חושקות ושפתיים
טועמות. עד שמגיע אל החוף הזהוב, הכר הרך אליו הים שולח גלים
עייפים לנוח את נפשם. כך שלפני שמגיע אל השמיים מוהר בא הוא
לתת להם. מעל פני הים מרחף וסופג אל פניו את אדי הבושם, ניחוח
נשיקתה החמה של השמש לאהובה. כך בא נסיך לבנבן ומפתה זה להיעלם
בנשיקת שמי נצח.
היא, זו שהשמיים יודעים כעת על מעשה האהבים שלנו, שרועה על
מיטתנו מתחת לחלון, חלון המוצף בכחול עז של הים המתאווה.
עטיפתה של המיטה סגולה בוהקת והיא, היא שזופת השמש שבנותיה
הקורנות מתענגות על בשרה השופע ומתחרות עם השמיכה הלבנה, הדקה,
מי ירקום עליה את צבעו. וילונו הלבנבן של החלון רוקד מנשיפותי
אהבתה של הרוח המדגדגת את גבה של אהובתי, עליו התהפך התליון
הזהוב שהענקתי לה בשבועה, כתפוז השלוח על אדמה פוריה, זו שאת
רגביה נשקתי וחוננתי.
היש דבר יותר יפה מלחי סמוקה המאמצת באהבה תלתל שחור? ולו
כמובן אחים המתלתלים על צווארה הלבן ומציצים ממרומיו על שדיה
הנאחזות בכר.
אל שפתיה ניגשתי לטעום את ניחוח השיכר שהשקתיהן בלילה, ומה
אומר? היין הטוב רק בשל והשתבח בשפתיה, ויין טוב, יקירי, לא
שותים באחת ודי, טעמתיו עוד ועוד. מאחר שלא פסק הטעם נדמה
שנטעתי שם כרם שלם. ומנשיקה לנשיקה עוד ועוד... ועוד.